|
החיים הם כמו עטיפה של שוקולד. זה ניראה טעים אבל יש
לזה טעם של נייר
היא פשוט הולכת והולכת ביער האפל שבתוך ליבה. היא לא מוצאת שם
כלום, אפילו לא טיפת חמלה.
שערותיה השחורות עפות מסתירות את פרצופה החיוור וכל שניתן
לראות הוא זוג עיניה השקופות, צבען לא נודע כאילו הוא אדום, אך
לעיתים ריק מהרגשה.
|
אתה לא תהיה לי אבן דרך
כי רגליך שטו אליי
על אף שנינטשת בידיי
|
תנחומיי לא יצילו אותך
נחומיי לא ירגיעוך
כשתיפול בידיי הנבולות
לא הוכל להצילך מנשמתי השבורה
|
הסובבים ברחוב
הביטו בו
"מטורף" התלחששו
אבל הוא צעק
"אני הוא אני!"
|
"אני לא באמת...",
אמרה וסגרה עיניה
בפני העולם
|
חזור על אותה המילה מספר פעמים, הבלט אותי בעיניך.
חרוז עליי, תיצור תווי פניי
תגלגל אותי במצלול על לשון מפולפלת
|
אמש
תחת צל החמה
בשעת צהרים קרה
|
הם לא ידעו כי
לא מתת מוות רגיל
לא נטמנת באדמה
|
אתה קמצוץ של השראה, במבוך אפל מחוץ למהרה
המשפטים שנזרקים זקוקים להחייה
אך אתה שווה את ההשקעה
|
עיניים מוסתרות,
כינשוף מביטות מהלילה
|
השקט לפני המלחמה
הרחובות ריקים
ערפל מכסה את העיר
שתי דמויות מתקרבות
|
זרדיו מעוקלים
אל הרצפה
בתבוסה יבשה
|
ידיד, זוכר שייחדנו
את צבאותינו
היום, יום זה
נחרט בספר זכרונותינו
|
שניי חיילים
אחד לבן, אחד שחור
|
חלקנה תגדנה שהוא
"שוטה בעל קסם זול.
גוזל צניעות הנשים"
ישנם המענה על כך
בגילגול עיניים וחיוך
|
יש מלאכים בעולם,
הם מהלכים ביננו,
מנשקים את
נשמותינו האבודות.
|
מלכת הסתיו
אותי כבשה
בין שדיה
הנחתי ראשי.
|
נוצת אבותי
אינה מרפה מעורפי
|
מקצב שלא נפסק
אף פעם
סינפוניה הנלחמת
לחיות באוזני החיים
|
את החולצה שהייתה עשויה מכובד עברי זרקת לנבכי החדר, לחושך
את המכנס שעשוי מחטאיי החבאת תחת מטת תענוגות
|
עלה בודד
נופל לריצפה
משתלב עם החלל
|
על עץ
אהבה פגום
הוטיר מתנתי-
האביב האחרון
|
הגוף שלי הוא זונה של רצונות
המוח הוא מבוך שלא מבקש אותו
הלב הוא פעימה של זיכרונות אפופי אבק
|
רוץ איתי בפרדסי התקווה,
רוץ איתי בשדות השפעה,
רוץ איתי בחופי ההתחלה,
לך עמי בשבילי הנצח.
|
חפשתי אחר
נרקיס מיוחד
ומצאתי במקום
מקום ריק בלבי
|
לכן, במקום לומר לך
אלפי מטפורות
שאט אט ישמעו כאוסף של
השגים אומנותים
|
לחמנו זה
לצעד זה,
פניו ופניי
הוכתמו בדם
|
|
|
מה נשמע פחות
גרוע: יוקנעמי
או ירוחמי?
(ביסלי). |
|
