|
 140084705
- אני רוצה להיות כאן, שם ובמקום אחר, בעת ובעונה
אחת, והדבר אינו בר-ביצוע עם גוף אחד בלבד.
- "להיות כאן" - מה זה אומר לך?
- מנטאלית אני בכלמקום, פיסית לאו דווקא, ופילוסופית
הצגת שאלה טובה.
אין מנוס מכך.
ריחן של גויאבות
תמיד יזכיר לי אותך.
|
אני שומעת את נשימותיך
מריחה את אותו ריח של יוד
מבקשת מאדיו לרפאני
ומתבוננות באותו האוקיינוס
המפריד
בינינו
|
אם רק תיקח את עיניי
דרכן תוכל לראות
כמה אתה
אחד.
|
כוסו חצי ריקה
נראה שעולמו לא יתמלא
ורק לשונו החדה
עוד מנסה לשמור על חזות מושכת
|
בבקרי שישי
ריח האטליז מתפוגג באויר
לפני שנוגע בי
|
אולי רק חלום אני.
יציר דמיונה של דמות ביצירת מופת
שעדיין מחכה לצאת מדעתו
של ארגנטינאי מטורף
|
והערוגה הזו,
הרביעית הקטנה
אתה יכול לשתול שם צבעונים
ושושנים ומה שרק תרצה
אבל הורדים יגדלו שם פרא
וריחם יהיה נהדר
ויופיים חגיגה לעניים
ומהקוצים - תיצור
|
אטייל לי בחורש
אתור אחר רמזים
קצוות חוטים
שיקשרוני לאמת
|
אבל כאן אין מים.
יש ביוב
ואין דשא
יש אי תנועה
|
כמו ר' יהודה הלוי
סוגרת מעגל בתום שנה
אך אין זה ים
שמפריד בינך וביני
|
נופלת מחלום
בו שנינו עפים
מבטי מופנה לעינך,
מבט של כלב עצוב
|
בסופו של דבר
זה תמיד הזמן שהורג
|
האם יכול להתקיים הגעגוע
גם כשקיומך מוטל בספק?
אמור לי, אמיתי אתה?
|
חשפת רגשות ישנים
ודמי ניתז שוב
|
מגב ידה נטף הדם
על הנחש הקטום
ראשו היה פעם אבן תכלת
|
וכשהן יגיעו
אני יודעת
ליבי יישבר
|
נעה בין חום לקור
לפעמים מאושרת
בעיקר בוכה
לא בגללך.
|
כי אין לי מלאך
ששומר עלי
מעצמי
|
הם ייזנו מדמנו
ואנו מדמם
ונהפוך אחד
ושורשינו ישברו את החרס
|
ברגע אחד בערו השמיים
והלהבות איכלו הכל
ביופים, איכלו נשמתי
וסימפוניית הצבעים ששטפה את עיני
שרפה את אורם
|
זכוכית משוריינת
ברגעים הקריטיים מתערפלת
ואותי משאירה מדממת
|
רסיסי זכרונות
פרטי לבוש ולבסוף מבינה
זו את
|
כל התשובות פרושות לעינינו
כדגל מתוח ביום הזיכרון
בחוגה הראשונה?
השנייה?
|
שוב הוא משתלט
נפרש כמו שמיכת סטן כהה
קרה, נעימה למגע.
חוסמת את דרכי האוויר.
|
וגם הזיכרון של שנינו
מטיילים ברחבי ניו יורק
עדיין איתן במוחי
בניגוד לטבע שלי
|
ובחצות התנערתי
כי יבשו עיני
הסתלקו הדמעות
למקום מדושן בסנטימנטים
|
אין בי כלום, ריקה
ילדה רעה
|
ואיך בעינך הנני
כל שתרצה, אם תתן לי
ואולי... לא, זה לבטח
אני כפי שאני
יקירי
|
אני ערה?
כן.
יותר מאי פעם
|
כל לילה מתגלה בפני מחדש
כל לילה מתגנבת אלי לשכל
מתחילה את ההרג
פעם כזכר
פעם כנקבה
אבל תמיד אני
|
לא אוכל דייסת בטטות
אשאר נאמנה, בתשוקתי הקפואה,
לאושר, לפנטזיה
וכך תישאר
|
"יפה שלי
אני אוהב אותך"
תסביר לי
מהו יופי?
מהי אהבה?
|
הפסיקו לחשוב
כצאן לטבח נהרו
החברה כולה
מתנוונת ללא הרועים
הטיפשים, העיוורים
|
מתגנב לו הפחד
פן יחדל העולם מלסוב על צירו
והשמש ברקיע ישאר לעמוד
לא תשוב ויזרח בקוטב האחר לעולם
|
ירד גשם
ולא רציתי להתרטב,
לא רציתי לחלות,
אבל המטרייה אצלך
|
"אני גוססת"
זעקת בשפתך
מסכת החמצן שמוטה על חזך
בטנך כואבת
|
עוד שאיפה מהסיגריה
חושבת על פרקטלרים
מה שהיה בנינו
תורת הכאוס
|
אל תתרץ
אל תסביר
היא תאמין
|
הכל הבלים!
חוזרת על דבריו של אחר
מילותיי מתפוררות
עצמיותי מסתחררת
מעלה מעלה
במקום שחום וקור נפגשים
|
ליבי פועם פעמיים
פעימה אחת כאן
ואחת שם
סימולטנית
לא האמנתי שאפשר
|
יושבת וחושבת עליך
עם פרג ביד
הוא כבר נבל
וגם השפעתך מתפוגגת
|
בשביל הלבבות הפועמים
אדרוך בעקבי הסיכה
אתעכב על כל שעל
כל פסיעה
|
אולי הייתי יכולה לאהוב אותך יותר
אם הייתי שומעת אותך
משתין בשירותים מעבר לדלת
אבל זה מעולם לא קרה.
|
כמה טוב להאמין כשאתה אומר שאתה אוהב
כמה טוב לדעת שאני דוברת אמת
|
וכל מה שידעתי יטמן בנבכי מחשבתי
וכל מי שידעתי ישאיר שריטות קטנות בליבי
|
בזה הרגע
כשזרועותיך עוטפות אותי
כפוך בליל חורף
כשנשימותיך בעורפי
מזכירות לי ימים של שמש
|
הבכי תם,
יבשו הדמעות
שלווה אינה נזקקת לפורקן
וכך יסתיימו דבריי.
|
לוקחת עוד שאיפה
ומשעינה את ראשי אחורה
המחשב יודע לבחור את השירים
בהתאמה מושלמת
עכשיו רגוע
רק החיבורים לא מסתדרים
לעולם
|
שלווה ורוגע מציפים אותי
הוא קורא לי לנדוד
לעוף
|
לא רוויתי מילותיך
חשפו עבר הווה
|
תמיד אני עוזבת
פרפר כמוני
לא ניתן לתפוס ברשת
|
טבוע בשעווה
רואה את שמי נימוח.
|
חיה נשכה אותה
טרפה את בשרה
כסכין הבוצעת לחמניות
וריבת תות נשפכת
נוזלת מתוך הבצק
|
מתעוררת מסיוט
שישאיר צלקת בנפשי
אין אשם
זה כאבי שלי
|
מרירה
אבל
ריחם של דגים נישא באוויר.
|
אותיות משוכות מעלה
שואפות לרוחניות
מדגדגות רוחות
מנסות לחדור פנימה
|
כתפילה
חוזרת על מילות השיר
מילותיו יתנגנו כקדיש,
על קבר סבתי
על קברי שלי
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
עצור!
אתה הומו!
לא?
סליחה. |
|
