|
זה לא שרציתי לכתוב אבל נראה לי שהגיע הזמן.
מסתכלת על העולם וחושבת הכל הלך לעזאזל אבל מי אני
בכלל שאבקר?
ובעצם, למה לא
אז אני מבקרת.
בעיקר את עצמי.
ואתכם.
היא מושחתת ורעה, עיניה מלאות בזימה בדיוק מהסוג שאני אוהבת.
היא יודעת מתי לתקוף, היא מתחילה ואני נמסה. אני לא רוצה
לברוח.
השניה מגיעה ישר אחרי,
|
היה זה אחר צהריים קיצי וחם. דביקה ומתוקה, "כל לשון יכולה
ללקק אותי עכשיו ולהרגיש בנוח", מלמלתי לעצמי במעלית הלבנה.
|
האני שלי השתנה.
הוא חופן בתוכו אותך, ועוד הרבה אחרים.
חרוטים לי בלב, בנפש העמוקה שפצועה והפסיקה לדמם.
|
והכול אותו הדבר הכול הכול הכול
כולם אותו אחד
אחד אחד אחד
|
פתאום שכחתי
איך מלטפים כלב
|
מציאות.
מציאות גומרת,
מציאות נושכת
על האשליה גוברת
מציאות מתאהבת
ומתעוורת.
|
צלקת מכוערת,
מבצבצת מליבי
משתלטת על הכל
|
מתפתלת ביער אפור, ערפילי
קוצרת את פירותיי שבקושי הספקתי לקטוף
עוד דקה כזאת, עד רגע זה, זה מצבי
|
היא שמעה את הפחדים שלו מרסקים את הרווח בינו לבינה.
הוא האזין לה לוקחת את השדים שלו
|
הנפילה מהירה,חזקה אך בדרך פלא רק מדגדגת
במלוא עוצמתה מתקרבת
מילים שלא יספיקו לרגעי האושר
אינן מנופפות לי לשלום היום
|
אני, שהתמודדתי עם הרבה דברים ורוצה לזכור זאת.
אני, שרוצה מילה טובה וטפיחה על השכם מהאנשים הקרובים לי ביותר
ומאלה, שלא יכולה לקבל מהם הרבה.
|
|
|
יו, סוף סוף
פרסמו סלוגן
שלי.
|
|
