|
פעם אמרו לי שלכתוב בגוף שלישי זה דבילי אז עכשיו זה
פרנציפ. בימים אלה כותבת תסריט לסרט המצליח לכשיעלה
בקרוב כקורבן לעוד אחד מכתבי היד המזעזעים
והאפסורדיים תחת שמי ושמו בישראל יהיה-"עוברקטום
וחברים עושים חיים"(במקור עיבוד של סרט פורנו
מצליח). הדף המחליד שלי יעלה בשנים הקרובות(בקצב
אישור היצירות בבמה) יצירות מעט אחרות כיוון שהחלטתי
בזאת לכתוב בסגנון פחות מהווה השראה למתאבדים.
כשנסיכה אדומה חיה לבד, ואין אף חבר - אין אף אחד... זה לפעמים
די מרגיש קצת עצוב ומרוחק כי הנסיכה בסך הכל לא טיפוס מנותק.
|
ראיתי זוג זקנים. נאתמול, בחצר האחורית של בית הספר.
למען האמת, המחזה היה מצחיק למדי. הם ישבו מחובקים, ראשה היה
מונח על כתפו והוא... הוא חיבק אותה.
|
"תתקעי בו את הסכין", "בו את הסכין", "את הסכין", "הסכין"...
הסכין הזו הייתה אחת הטעויות הגדולות בחיים שלי, או שמא דווקא
הגאולה לחופש אמיתי.
|
אולי אצטער על שחלפו הימים ולא ישובו עוד?
על שיכולתי לחייך ובחרתי בכי ייסורים
|
ודמעה פניי עת מרטיבה
את נשמתך אלטף וברוחך איוועץ
|
the word of my life
wonder which never end
and lost meaning
which no wisdom may solve
|
זרם קורן עולה בי אט, אט
משמח כל פסיק בגופי.
חיה שוב נושמת, ועוד תקווה.. מלאת אושר.
|
לא עוד קרבן, עתה התוקף.
זיכרון שחפץ להמחק מזכרונך אך ריח רחמנותם עוד דבק בך,
בבגדייך.
|
אנטומיה היא הייתה שואלת
והוא אף פעם לא ענה
מפסקת את רגליה נהנית או מתענה
|
נאלמת
קול דימדומים
מעורפלת
דם בקבוקים
|
מעודי לא ידעתי כאב כה גדול,
מעודי לא נתקלתי בפחד כה מרתיע,
מעולם לא חשתי צער כה עמוק,
|
ורצוני דגל בהשגת אותן מטרות בכוחותיי שלי-אני.
והמטרות התייצבו מעצמן בזו אחר זו
עד אשר שוקעת בחוסר מעש משווע.
|
יש מקום בו אבדו דרקונים ופיות
בו קשיים ממיתים, מחלות נוראות.
|
רואה שחורות שקועה בים
אפר טרי שוב נערם
רואה היא נצח כה אפל
פעמוני שוב מצלצל
או מה מוכר הוא טעמו של מוות
|
מבט שקרי
צביעות אין קץ
שהחליפו טוהר
שטרם התפרץ
|
תלתליה גולחו וצלקות על עורה.
לא תראה עוד אור שמש,
פרחים,
לא מעוף פרפרים.
|
החושך הוא נצח
בעולם הדיכאון,
לאהוב זהו רצח
תחת אותה פעימת שעון..
|
אינני יודעת רגש מהו
וכנראה שגם לא אדע
וייסורי אם יבואו או לאו
לא יפצו על אותו מוג לב שחי בי
|
ביקשתי שלא תשוב לעולמים
שלא אפגע בך
|
בדיוק כשאני לא מוכנה
בדיוק כשהכי לא הייתי רוצה
בדיוק אז הם תוקפים אותי
בדיוק אז
|
מציפות את כולי.
דימעותיי כזכוכיות שזורות לאורך כל אותו השביל
השביל בו פוסעת בחיי,
השביל בו כואבת כל-כך.
|
חול
ים
אני
משחקת בחול, חושבת על הכל
|
משמעותה איני יודע
הרגשתה לא זכיתי לחוש
במרקמה לא נתקלתי
וסיפוקה לא נתן לי מימוש
|
כל כך ציפו למותה,
השתוקקו לדמה.
והזחלים פרצו בלילה
אל תוך חייה...
|
עוד בקבוק, טעמו כטעם בדידותי
משכיח את ההצגה הנכזבת
אשר הקהל משתוקק כל כך לראות.
|
פוחזת דעתי
מה מר הוא פולמוס
פורענות בלא די
ודם הניגר בלא קץ
שדה עגבניות ברחובות העיר ממלאים את ליבי פלצות
|
פחדים השזורים באותו יופי-גשמי
רק גשמי.
|
והרוח שורקת
מעמיקה לחפור
שואבת אותי
היישר אל הבור
|
אני אובדת
אין מוצא
השבילים מתפזרים לכל עבר
ואני תועה
|
שומעת שירים שיזדהו עם העצב שלי,
שיארחו לי חברה
במקום החברים שמחסירה.
אותם שירים המשרים לי את האווירה המלנכולית הנעימה כל כך
שמשתלבת בדמעותיי.
|
גופך הקר בין זרועותיי הרועדות,
עוטפת את כולך,
מלטפת את פנייך הקפואים.
|
צימאון למילים,
שרשרות חן ועצבות...
השזורות מדמעות, זעקות, אנחות.
|
וגופי נרתם אל ליל התשוקה שחפצתי לאבד את קיצו
עורך הרך בין קווי גופי כמפה סבוכה המציגה יופי כה נשגב
שתיקה נעלה מלאת קסם
מטהרת את התמזגות הטוהר והחן
|
למה לי לקחת ללב
למה לי להיפגע, להעלב
|
מותי באושרי
ואושרי למותי יגרור
|
כמשמחוזות הבלבול בשיאי תיירות
אז נתקפת עצבות ובדידות
והבדידות מותירה בי מן ריק מעורפל
ושנאה לכל חפץ ואדם
|
את יכולה לבכות כשכולם שמחים.
יכולה לשתות כשכולם ישנים,
מחזיקה בעצמך וגם בסכין..
לא מפסיקה לחתוך ת'וורידים.
|
בקצה העולם
במקום די נידח
מעורפל ותשוש הוא אוחז באקדח
|
מרחפת עם אותם שירים ועפה לעולם שלי
חזרה לצבעים
הצבעים שאני כל אוהבת
|
נשיקת הדם לא תמה, נשיקה טהורה לא תתקרב.
היא עזבה את פי הטמא
כי נשק הוא נשיקות שקר כה רבות.
|
שחורות שאינן מביעות דבר,
ריקות שאינן מראות שום רגש.
|
ועל מצבתי באותיות יפות
רשומות כל המחשבות
נפש זקנה קבורה בגוף ילדה
מטיילת בעולם,
נפש בודדה.
|
מנגינת מפוחית שנשמעת ברקע
וקול ינשופים מטלטל מחשבות
ונהר שזורם ואינו חדל אף לרגע
מזכיר לי עד כמה מאושרת לחיות
|
אני רואה נקודה בהירה,
נקודה בדיוק בקצה השמיים.
|
עמוק לתוך החיים,
מתפוצצת בועתי,
רוצה לחיות!
|
אולי אני מבולבלת,
ואולי לא צלולה,
ואולי מעורפלת,
ואולי לא שקולה.
|
יחפה נשמתה
עירומה בלא פחד
חשופה וגאה
מעמיקה אל הים
|
חוזרת ואומרת לו.
חוזרת וצועקת לו.
זועקת לו.
נואקת לו.
|
עוד כוס נשברת עוד סכין מטבח
שנאה כה מתועבת
|
עתה עמי, כל שחפצתי, כל ששאפתי, כל שנובא בחלומותיי
אינו עוד בגדר מילות תחנונים לאל בלתי ידוע.
מתוך חירות ניזונה מאהבת אמת.
שטים תחת מנגינת האלוהים.
|
אני מתפללת בלילה לאלוהים
שיספר להם שאני אוהבת אותם,
ולפעמים אני כועסת וזה לא עליהם.
שיראה להם שגם לי יש לפעמים ימים קשים.
|
שלטי חוצות איבדו משמעות ופילוסופיות מאסו.
נותרתי אוחזת חזק בחבל הנפרם
|
לוקחת מחט
חופרת בעור
לראשונה הכאב נורא.
|
מה נוראית היא ההבלגה, הדחיקה אל פינות הנפש העזובות בהן הכל
נשכח ונעלם.
|
אני מניחה שלאהוב אותך, לא אהבתי מהתחלה.
את הרי יודעת כמה אני שונאת אנשים פסימיים.
אבל נקשרתי, אלייך. כן, נקשרתי אלייך.
|
רק מחכה שהשבועות יחלפו שוכחת שהשנים חולפות עמם והגיל גם כן.
שוכחת שאני לא אהיה צעירה לנצח ולא מספיקה לחוות את ההווה רק
מפני ציפייה אל העתיד.
|
ומה ישיב להעציב ולהטריד כאן את נפשי?..
ומה יותירני בחוסר מנוחה?..
רק את שאיני יודעת כיצד לחוש וכיצד לזהות.
|
ילדות חולות הינן נגיף מסוכן מאוד בחברה המודרנית.
אל לנו לשכוח שרצוי להתרחק מהן! הן מזיקות ואף עלולות לגרום
ל... "להתעוררות חדה למציאות!"
|
אני מוצפת ברגשות
שאיני יודעת אפילו איך לשפוך על הדף
עם ניסוחים נהדרים ועם מבנה כל כך נוגע
ועם הרבה מטאפורות שכולם יצאו מאושרים
|
הייעוד שלי שוב מבעבע בסיר הקוסמוס הרחב בו אני, חשיבותי כגרגר
אבק. האמנם?
האם כמספר האנשים כך מספר העולמות?
כן.
|
מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד חיכיתי למשהו גדול שיקרה.
בתור ילדה, חשבתי לעצמי שכל בעיותיי ייעלמו יום אחד רק בגלל
הדבר הגדול הזה.
יום בהיר אחד מצאתי את עצמי בת שבע עשרה, אם אינני טועה,
והבנתי לפתע שהחיים הם לא דבר מלבד קובץ ימים.
|
אז אני ליד
אני באמצע
זה כלל לא עקרוני
|
צולם במצלמה דיגיטלית מדגם E4300
עובד בפוטושופ בטא6.
|
אל הארכיון האישי (45 יצירות מאורכבות)
|
|
מילותיי
הראשונות היו:
"אבא, יש לי
בדיחה, תגיד אם
כבר שמעת"
חרגול |
|
