|
.
הגומייה הכחולה הייתה מונחת בקופסא קטנה מעל המדף שלראשה.
|
אות הניצחון כבר מזמן איבד צורתו
|
חיים שלמים בתוך מגדל של קרח
גם בימים הכי קרים של השנה
לא אתן שיחממו אותי
מנסה לאחוז במעט שנותר
לא נותנת לטיפות לפרק אותי
|
גם אם נתפס על הסולם הכי גבוה
בסוף
|
נתת להם לפרק אותך
לפזר את כל כולך לרסיסים קטנים
ועכשיו את מחפשת את החלקים
מנסה להשלים את מה שהחסרת
|
ידיים קשות,
מוליכות עצמן
מעלה, מטה,
מחלחלות זיעה קרה
|
נבחנת תחת זכוכית מגדלת,
מהלכת עירומה בין כל האנשים
|
אך איש אינו ידע ואיש אינו חשב
שבערבים מוציאה את כל כאבה
|
המסכה שעל פני
עשויה חרסינה
לכן נפילה אחת קטנה
|
מנסה בכל כוחי להוציא את הכאב,
את כל מה שצברתי בתוכי
במעט הכוח שנותר, אני
מעלה את ראשי כלפי מעלה
|
איך פיתוי הופך פתאום לפיתיון
במלכודת שמובילה אותך אליה
בעיוורון מוחלט
|
עוד לא החלטתי מה הוא רצוני
האם להשאיר את ראשי קבור באדמה
או לצאת החוצה בזעקה
|
כעס עליי,
זרוק עליי רסיסים מליבך
ואולי גם אבני גיר
כדי שאוכל להוציא בכתב
את כל מכאובי
|
יש בי תחושת הזדהות עם אותם גיבורים
שאם היו פה...
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אני עוד זוכר את
הימים שבהם קנו
סלוגנים
בתלושים!
(מערבל בטון
צנוע) |
|
