|
 
יליד 1987
מעשן פאסיבי.
עוד ביישן.
my baby's got the bends
היא היתה יפה פעם, לפני שגילתה את נפלאות העולם המודרני. אך
ימים אלו עברו. ביום זה, כמו תמיד, היא בהתה במסך הטלויזיה
כארנב המהופנט מפנסי המשאית, בעודה מפצחת כדורי הרזיה ומצחקקת
בעצבנות יחד עם הצחוק המוקלט של סיטקום כלשהי.
|
אני מופתע כל פעם מחדש כשאומרים לי שאני לא שפוי. אני גם מופתע
כשאומרים לי שאני רע, המילה זדוני יותר מתאימה
|
סיגל אומרת שאני כפייתי.
כפייתי? מה לעזאזל זה אומר? עם כל הכבוד אני לא בדיוק יושב ליד
הטלפון ומחכה לשיחה ממנה, או מתקשר ומנתק. אני מסביר לה את כל
זה. מסביר לה שאני אפילו לא באמת אוהב אותה, אלא סתם מנצל
בשביל הכסף.
|
אתם מכירים את זה, כשאתם לובשים את החולצה הכי יפה שלכם ופתאום
אתם מגלים בחרדה שהדאודורנט שלכם השאיר עליה כתמים לבנים?
החלטתי לא לעבור על זה בשתיקה. החלטתי לחשוף את הקנוניה
שמאחורי זה, ולהפיל את חברות הדאודורנטים האחראיות על זה.
|
אהבתי את אורית. באמת אהבתי.
היא אמרה שאני מכור אליה.
היא אמרה שיש הבדל.
|
"על רסקולניקוב! ועל רזומיחין! וסוניה!", עיניה הבריקו.
"עוד פעם דוסטויבסקי? מה קרה ליהורם טהרלב? או אפילו גלילה רון
פדר?"
"נמאס"
|
וחוץ מזה, הג'ונסון הגדול שלו יסיח את דעתי מצרות העולם שכל כך
מטרידות אותי בזמן האחרון
|
החלון נפתח, משב רוח קריר מגיע מבפנים, ריח מנטה. משקפי שמש
ענקיים, עם מראות במקום עדשות, משקפות לי את פני המלוכלכות
וחסרות האונים.
|
היה זה בניין עתיק, מועד להריסה בקרוב, לפי השמועות הרבות
שזקני העיר נהגו להפיץ. הם גם ניסו להביע מחאה, כפי שהיה ניתן
לראות לפי הפוסטרים הצעקניים שהיו תלויים פה ושם על המבנה
המתפורר.
|
אני רק יודע שתפילתי לא התקבלה בשמיים, וגם אם כן, מישהו זרק
אותה ל-INBOX של אלוהים ושכח מקיומה.
|
חטפתי את כובע הצמר הצהוב מראשה, ודחסתי אותו לתוך פי.
לעסתי ולעסתי, ולאחר פרוצדורה של בערך שש דקות, הכל הפך לעיסה
גושית וצהובה שנדבקה לחיכי בגועל.
|
"הגלולות גרמו לזה, אני בטוח!", אמרתי לאישה המחומצנת שנעצה בי
עיניים משולחן הקבלה של מרפאתו של ד"ר פטריק.
|
"הוא מפורסם. תמיד רציתי להיות באור הזרקורים..." היא הסבירה
בלחץ מסוים לאיש מרצין הפנים שישב מולה. הוא נע בכורסתו באי
נחת.
"את מודעת לכך שהוא רצח שלושה אנשים עם גרזן, נכון?"
"כן". זה היה כמו לדבר לקיר. הוא נאנח.
"והחתול. את זוכרת את החתול, סאלי?"
|
"אבא, יש לי משהו חשוב לספר לך", אמרתי לאבי שישב על ה-LAZYBOY
השחור שלו הממוקם בדיוק מול הטלוויזיה המצו'קמקת שלנו. הוא צפה
בתוכנית ריאלטי חדשה על בחורי ישיבה, נדמה לי כפר הראה.
|
"למה תמיד מישהו מת בסיפורים שלך? ולמה תמיד זה מתחיל
בדיאלוג?" יבגני התרפק על ברכי ומלמל שאלות בנוסח זה. ליטפתי
אותו ושתקתי. הוא תמיד היה ביקורתי בנוגע לכתיבה שלי.
|
הוצאתי את תעודת הזהות והשתרעתי על המיטה לצדה. "צבי יחזקאל,
נולד בשנת 1980, גרוש... רגע, 1980?!", לרגע שכחתי מהכלבה
והרהרתי בפרט מטריד זה. הגבר שבו אני נאבקתי נראה לפחות בן
חמישים.
|
היא לא מבינה שאכפת לי
אפילו כשלא
|
קצת מקווה שתבכה בביתך ימים
מדמיין את הטלפון שמבשר על כך שנשברת
את המצבה עם שמך החרות והשנוא
אך במקום זאת אני נחמד אליך, מאבד את עצמי במעגל של שקרים
|
קשור למיטתך באזיקי פרווה ורודים
אוהב בנות
אוהב בנים
|
בצד השני ישנה רק גוויה
מהלכת בין שורת מצבות
האם זה מה שחלמת להיות?
|
שנינו, בשדה בר צהבהב
אמצע הקיץ
|
אז כנראה שהיא לא תעזוב
זה לא חבל, זה לא טוב
פגעתי בה כל כך הרבה
שמגיע לה ללכת
אבל היא נשארת
|
בובת שעווה
עומדת בין שתי גדרות תיל
מסונוורת
ספק מקרני השמש שמשחקות עם השלג
ספק מהזרקור
|
יצאתי ממבנה בית הכנסת הישן
תמים, נער צעיר
היא שכבה שם, מתגרה, משתזפת בטן גב
ג'ינג'ית, רזה כשלד, עיניה שזורות זהב
|
מסתובב במקום,
מתחכך בחולצות ספוגות כמיהה
|
להסביר את פשר הטיפות
המתנפצות על לחייך
הקורעות את עורך
|
ללא יכולת נשימה
אין איפור, אין בגדים
יש רק אותי ואותך
|
שונא את הנאיביות שבך, שמדהימה אותי כל פעם מחדש
את החיוך שלך
שונא את הדרך שבא את נגררת אחרי כולם, איך שאין לך אופי
|
היא לא תדע
כמה אהבתיה
באותו לילה
ארוך
מייגע
גואל
|
קם בבוקר
מתעורר בקושי, כרגיל
מכריח את עצמי
בגללך
|
נזכרתי לאחר שלוש שנים של עצב
ששכחתי אותך
|
קצת מקווה שדמיינתי הכל
שנרדמתי על הספה
ועיניי נפוחות מעייפות
ולא מבכי
|
מכורבל במיטה בין סדינים מוכתמים
משומנים מזיעת הפחד הקרה
שאולי שוב, אולי שוב חלם על בנים
ולא עליה כפי שציפה
|
כי אולי נלמד לקח
אך בינתיים היא ממשיכה
עם תחביב קטן (רצח)
|
עדיף שלא תשאלי אם אני אוהב אותך
כי לא אדע מה לענות
|
לא תראו אותי צוחקת יותר
לא תשמעו אותי בוכה
|
נעמיד פנים ששנינו אוהבים, לשניה
ואז אולי נצליח לשכוח שאתה אוהב אותו
ושאני אוהבת אותה
|
והיא לא תיפול
ולא תתאבד
ולא תגמור
ולא תאבד
|
בפעמים שבהם הורדת את החולצה ואני אוטומטית הסבתי את ראשי לצד
השני, ואתה כמובן צחקת ולא הבנת מה הבעיה שלי ולמה מפריע לי
שאתה מחליף בגדים לידי, חשדת גם אתה?
|
השמש זורחת בשבילי, רק בשבילי. כל יום אני מתעורר והיא שם,
מחכה לי, קורצת לי, קוראת לי לחזור לבין חמוקיה. עומד על הגג,
אני פורש את כנפיי, מביט מעלה, נושם עמוק וקופץ.
פאק.
חדר מיון.
|
להרגיש את הכאב המתוק-מריר והעמוק, עמוק יותר מכל תחושה
שאי-פעם תיווצר בתוכי.
|
לא תיתקל בו ברחוב יותר. לא תשב איתו על עוד בירה.
|
אני לא מסוגל להתחיל יום בלי כוס חזקה של קפה טייסטרס צ'ויס.
אני מודה, אני מכור
|
אני לא יכול לומר בדיוק מה הדליק אותי בו, אך אני חייב להודות
שהמוזרות שבו היא התכונה העיקרית שמשכה אותי אליו.
|
"אני אוהב אותך", נישקתי אותה. היא דחפה אותי, פלטה קללה
עסיסית וברחה, מענטזת בכל כוחה. אני לא אשקר, זה רק גרם לי
לאהוב אותה יותר.
|
|
|
לכל החתולים יש
זנב.
חוץ מאלה שאין
להם.
אגודת התיאלנדים
הבינלאומית. |
|
