[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה











לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אגדה
ונטפו ההרים דם וכל הגבעות תמוגנה. ועמקים הפכו תהו ואורות
הפכו חשך ולילות שיטחו אורן על ימים.
אז קראה דארק לחושך יום ולאור קראה היא לילה. ובלהט החרב
המתהפכת גירשה לאדם מגנה מאצל הכרובים.

אשה אחת עברה שם. היה לה סל. בין זרוע לאמה החזיקה אותו, כמו
היה ילד קטן. היא חילקה עננים לכל מי שרצה. היתה טומנת ידה לסל
ומעלה חופן עננים ונותנת אותו לידו של הבא בדרכה. אהבה לחייך.
תמיד אהבה. עכשיו היה לה חיוך שונה מהרגיל. מעוות משהו.

עיניי מתרוצצות בשטח מחפשות את מקומי. הן מרחיקות לכת
ובבואותיהן כבויות.
"נגמרו כל המקומות. כל המקומות נגמרו" לוחש לי החלון שפתחתי.
הרוח רוחשת על אוזני, לועגת לדמותי בלחישה עילגת. ואני כבר לא
אני. ובכל זאת אני. האוטובוס עוצר. אפשר ונגמרה האדמה. אולי
שכחו

אני מניח שאם לא אעלם בתאונת דרכים או מחלה קטלנית שהיא,טפו
טפו, הרי שגם אני אגיע אל ימי ההליכון והפיליפינית. הה!
פיליפינית. אני מרגיש גל עולה ומיד יורד. הטוב שברע. אך בעצם
אולי הרע שברע

"אתה יודע, ובכל זאת גם אני הייתי רוצה להתחיל פעם מחדש, לעוף
שם מעל הגג של הבית שאין לו ראש, כמו השמש."

הרחמים שלו, היא חושבת, קרים. אין בהם ממש. הם אוזלים מן היד
כמו חול ים, נמסים כמו סוכר הנעלם בכוס מים. רחמים לשמם. כדי
שלא יגידו המלאכים שאין לו מצפון. אבל באמת,אלוהים יש בך
רחמים? מעט?

בעונות השנה יש משהו מן הקסם האלוהי שאי אפשר לתארו במילים.
מעניין איך סתם חלון של חדר יכול להתקשר לכל עונה ועונה ולספר
את הסיפור שלו. זה קורה? נדיר. כמעט ולא, אך בהחלט אפשרי.
תלוי רק במקום, בזמן ובהוזה.

אז הייתי קם לפתע מהמטה קם והולך ברגליי היחפות אל התריס. מניח
חוטם אל בין שלבי העץ ומריח את ריח הסתיו המסתנן ובא אלי מבעד
לחריצים. בחוץ הייתי רואה את הרוח וגם את עלעלי העצים
המשתעשעים בה. גם אני רציתי, קצת ממש קצת, לשחק ברוח. לא לבד,
באמת לא לבד. עם דליה.

"דני בוא הנה. בוא ילד קטן שלי" אומרת אמא. ואני כבר בן עשרים
ושלוש. אף אחד לא חושב שאני עוד ילד. אבל אמא אומרת שאשב לידה
ואני יושב. כי כך היא רוצה.

פנטזיה
אתה רואה, אני כאן. אני לא זז כי אסור שתראה אותי. בדרך כלל
הנידונים לא רואים את המוות. בדיוק כמוך. מסתכל אלי ולא רואה
דבר.

כנראה שהשמש הזאת התהפכה על צדה והמשיכה לישון. בדיוק כפי
שהעלים שהיו על הקרקע הפנו אחוריהם אל עבר פניי במין לעג כזה
שמתאים לצדו האפל של הסתיו.

עיניי שכבו במטה. ערות. מתבוננות מטה. רואות את הטיפות שזחלו
על החלון אט לאט אל סוף דרכן.

" כן!" אמרה המוכרת ומשכה ראשה מדף החשבונות שלפניה. היא
הביטה אל עיניי אמי גם אמא הביטה בה נבוכה משהו.
" זלדה? זו את!" קראה לבסוף. הביטו שתיהן, לרגע ,זו בעיניי
זו ולפתע: "גרדה! גרדה שטיינר" אמרה אמא ובעוד רגע ראיתי אותן
חבוקות זו בידי זו.

מישהו קפץ מן המגדל. ידיו טולטלו לצדדים בניסיון מר להיאחז
בדבר מה. הוא נפל דרך כבלי החשמל אל תוך הצעקה האילמת של עצמו.
תוך שניות נחבט בכביש הסמטה שברחוב האחורי.

תמונה ירושלמית חצר הכנסיה החבשית שברחוב הטורים שבירושלים
אזור רב קסם ועלילה קצרה שסופה בהפתעה.


"תקפצי כבר! תקפצי! קוראים מספר צעירים הנושאים ראשיהם מעלה.
אנשים באים במהרה, מצטופפים למטה ומסתכלים אל המרפסת שבקומה
השלישית

היא היתה אז ילדה של כתה ד לכל היותר של כתה ו. לחייה תמיד
קרות היו. וכל כך רציתי לחמם אותן בשתי ידיי... היה בהן סומק
תמידי. סומק טבעי. מין ורדרדיות כזאת על עור חלק בתולי חלבי...

סתיו בעיניה. עגמומי משהו חיוור. ואני אוהב אותה כל כך. כך
בסתיו. לאור שקיעה דוממת, כה רכרוכית היא בעיניי, שופעת
נשיות: בשפתיה שדיה רגליה כל כולה. כה שונה ממני.

וודי אלן צוחק. מה הוא צוחק? תכף אראה לו מאיפה משתין הדג, אני
חושב. עוד כמה צוחקים. גם הנשים מצטרפות לחגיגה. האוטובוס
צוחק.

"התגלגלה נפש אברום מוכר הוילונות הצדיק אל תוכי". אני אומר.
" אתה מאמין לשטויותים האלו, טיפשון", היא אומרת. איך זה יכול
להיות?
"לא יכול להיות? " אני מעמיד פני סימן שאלה מול אמי:

משהו תמיד מצחיק את העצב שלא נגמר אף פעם.
לפעמים העצב בוכה מצחוק, כי מר לו.

יש והשכחה סוגרת את הזיכרונות מאחורי דלת זכוכית שקופה, והם
מתדפקים עליה רוצים לפרוץ, לצאת, להחליף מקום עם השכחה. זו
עומדת משקיפה ולועגת. אך צוחקים להם תמיד הזיכרונות כי הזכוכית
שקופה וכל עין מעבר למסך מתמקדת. כה שקופה חדה יוקדת.

שיפי מתיישבת לידי על בול עץ כרות. אני מלפף ידי על צווארה
ונותן לה נשיקה ארוכה. האנשים שמעבר לגדר צוחקים במין צחוק
קולני. אנחנו מתנתקים ומביטים בהם. אחד קופץ מול חברו שני
מתפקע מצחוק שלישי עושה תנועות קצובות של קידה אחת רצה בצורה
משונה ותופסת לחברתה בשרוול

בדרך כלל הייתי צופה בבעל הגלימה השחורה כאיש שמן המאמץ עיניו
באותיות ותופס מרווח של כסא וחצי באוטובוס. אך זה, ממול, דק
גזרה הוא . אולי אף יתר על המידה. ואצבעותיו, הצפופות במשכנן,
המרעידות על הדף, דקות כדגי סרדין בקופסה. לידו מתיישב ילד קטן
שאינו מוצא מנוח

"מה אתה מתחמק!" הוא אומר לי וריח של שיכר חריף נודף מפיו.
"מה אתה רוצה ממני?" אני אומר בקול תקיף, כאילו פגע בי או
הכאיב לי.
" כלום. רק דרך ארץ. שתפסיק להתעלם ממני."
"מי מתעלם? מה מתעלם? אני בכלל לא מכיר אותך! מה אתה רוצה ממני
לך חפש לך..."
"גמרת. עכשי

יהדות
משבאו וקרבו ימי הסוכות אל עם ישראל בתפוצותיו לא פסחו גם על
עיירתנו הנכבדת קולסלקובסקה והא ראיה, שישב עמך ישראל אל
הפתחים והדוכנים והפינות, אשר נעזבו בשגגה מיום הכיפורים, ועל
מדרכות טהורות שכפרו חטאי רגלי ההולכים עליהן , ישב עמך ישראל
ועסק במשאים ומתנים ע

ילד של חצות הלילה דפק על דלתי ושאל אם יש לי כמה פרוסות של
לחם לתת לו. "אפילו יבש" אמר.

המוכר העייף הושיב את בטנו על ירכיו הפסוקות ודחף פיה של
נרגילה אל פיו. משקפיו דומה נוטים לפול נאחזים בקצה אפו ועיניו
כמו תקועות בעיניי לבל יפלו, מסמנות בצורה מעודנת על קופת ברזל
צהובה שעמדה על שרפרף.

כאשר הכאב פוקד את כף הרגל, אין הוא מסתפק רק בה, הוא עובר
ומסביר עצמו לכל הגוף. לפעמים הוא מעיק גם על בית החזה. הנפש
היא זו שצריכה להתמודד אתו כי הוא סובב אותה בתנועת מלקחיים
ולא נותן לה לצאת מתוך עצמה ולסקור את הסביבה.

אגדה
ויגערו בי עיניה בכחול לוהט, ושפתיה דם שפכו על לבי. ורוך עורה
עורר בי הרטט, ורום חזה העביר בי כמיהה.
אז קראה היא דום לגופי ותשתקני באחת על עומדי. כולי רועד במעבה
אהבה נושם ונושף גליה חמים ולוהטים, בוערים כאש ומעלפים...

נס קרה לו לחיים יולק. שורו נא, ישראל, ושמעו. וכל כך למה נופל
אני עליכם לספר בדבר אותו נס? כי פורים היום. יום שיפה לו
הצחוק. ובצחוקי שלי מהמעשה לומד אני שאפשר ותצחקו גם אתם. שכל
שקרה אותו צחקתי כמו שלא צחקתי מעודי. וכידוע לא איש צחקן
אנוכי.

אני זוכרת עצמי עוד בימי טוהר ימי ילדות רכים רצה לראי בעת
בכיי כדי לראות איך אני נראית כבוכה. לעיתים הייתי מתקנת את
עווית הבכי מתבוננת שוקלת ומסכמת עם עצמי:
עווית בכי זו טובה יותר מזו, עווית זו מעוררת רחמים, ועווית זו
מפחידה.

אהבה
לפעמים נדמה לי שירושלים אוהבת אותי בין הפרטים הקטנים. היא
תמיד מסתכלת עלי מתוך הפינות הסדוקות ממכסי פחי האשפה ועיניים
קטנות של ילדה אחת עם אצבע בפה וביד ממחטה.

שם ילדה קטנה בשמלה בהירה ארוכה עם סיכת פרפר סגולה בסבך שחרחר
גולש. יש לה עיניים כמו של הילדה הזאת מפעם..
כורעת היא אל מול פני לולאת הברזל עם החבל פוערת עיניים כמו
רואה בפעם הראשונה.

מסתכל בה ורואה שני בארות מים חיים בעיניה ופרחי מרגנית
צפופים במעג

עכשיו צאי אלי במשי כחלחל בהיר. מתוך נורה בכחול רוטטת
בואי בשערי החסד, עשי לי עיניים של שיכר, משכי אותי אל כבלים,
של.
היי לי במבואות השקט האילמים

גגות, כילדות בשמלות הקלוש האדומות מכתרים ראשי הבתים. שם
מול שיך באדר בשכונה הקטנה, הטובלת בצהוב חם. זו המחכה לך. יום
ולילה מחכה. אפילו שנים. רק שתבוא. שם כבסים עוברים בין
גזוזטרה למרפסת שכנה, בתים של עכשיו, של פעם ואנשים שלבשו את
בגדי הזמן.

זכרונות
לרחוב בן יהודה תמיד היתה ירידה, כי אילו היתה לו עליה- בוודאי
הייתי מרגיש ויודע זאת. אך אבי אהב להושיב אותי על כתפיו וכך
נושא אותי עד לתחילתו של הרחוב.

גגות, כילדות בשמלות הקלוש האדומות מכתרים ראשי הבתים. שם
מול שיך באדר בשכונה הקטנה, הטובלת בצהוב חם. זו המחכה לך. יום
ולילה מחכה. אפילו שנים. רק שתבוא. שם כבסים עוברים בין
גזוזטרה למרפסת שכנה, בתים של עכשיו, של פעם ואנשים שלבשו את
בגדי הזמן.

זכרונות
ישנן אבנים בירושלים, שנבראו מתחת לפילה של אסתר הכובסת.
אחרות, שם, מתחת לסנדלים הקטנים של חבורת עמוד החשמל של אחרי
צהריימים של ימים.

אבי הראה לי זיקוקי די-נור בשמים, ואני הראיתי לו עיניים
בתולות בצמיחתן מתוך ילדות שובבה של שכונה.

זכרונות
לפעמים אני מרגיש את עצמי כמו רגע של חצות. בוכה וצוחק כאחד.
אז אני מרגיש דבר מה ושואל את עצמי האם כך בנויים, כך מרגישים
כל אנשי ירושלים? ובכללם אני... ומה היא ירושלים שמעבר לחצות
הליל ומה היא זו של מעבר לחצות היום?

פתאום ראיתי שורה של אילים חסרי קרניים עומדת ליד דלפק של חנות
מאולתרת על הגבעה ממול. איש עשוי מלב אדם עם זקן לבן ארוך
,בלא כיסוי ראש, עמד שם וחילק לכל אחד בתורו קרניים חדשות מבית
היוצר של אלוהים.


לרשימת יצירות השירה החדשות
והיית כמו תופרת חיוך אל רגע
לאוספם בידיך אל רכות של פטפוט.

מגדל שראשו בעננים לעולם לא יראה
שיירת נמלים עושה דרכה לרגליו.

כל הדגים שרצו לחיות כאן מחכים אי שם למותם
צפופים במקומם מפאת ריבוי הדורות
מלחי הים יודעים זאת ומתביישים בשתיקה עמוקה

במקום כוכבים אפשר לנטוע עיניים חולמות
וגן של התפשטות גשמיות מריח. אריחים אריחים
לסדר היטב על שקף ימים.

למעלה עבים משומשים יד שנייה
שלישית, שוב עוברים ועוברים
מכהים מקדירים חלקה עוד חלקה

הבערה הטובה הזאת תחבה לבסוף בין אודי הפחם.
הזיקים יכבו בין טיפות הגשם, וזיק זיק יגסוס אל עולמו.

אחרי הכל, נצח. רגעים נפרסים לגלקסיות של זמנים
וכל הדקות שהיו
נאספות אל ימיהן שם בבית הקברות
של הזמן הקצוב,

ארבע מאות וחמש זוהר מרצד משהו
הכתובת כתובה על הקיר.

השעות מותחות עצמן על פני שעון הזמנים הברואים
והים נושא עצמו בכבדות מעלה מחשש טביעה טרם זמנה.
את היית שם ואני, ואלוהים ריחף והחזיק בידיו את המוות.

ה"בני אדם" האלו חייבים לחיות את עצמם אם כי מנסים לפעמים
אחרת. במבוך האפשרויות הם חוזרים בסופו של דבר אל כל
ההתחלות שהתחילו אתם.

הים נפרד מגליו בקצה עיר, חופים חופנים צדפים בחופם.
חולות טובעניים נוסקים אל על ומטביעים כל העת את עצמם.
והערב הזה כתמיד שקט, ממש שקט, כמו לפני ועכשיו ואחרי

הסדק הזה בקיר הבטון ישבר בסופם של ימיו
יחליף צורה עד בלא הכר
והסדק הזה כבר לא ישמר

רוב האנשים שעברו דרכי שכחו דרכם חזרה
התיישרו לפי צלי הברושים ובאו אל צמרות
שחוקות שחלדו עם הזמן

הלילה הזה נחסם בדרכו באורו של ירח.
נוצצים בתוכו אלופי הימים קרבן עולם
שחשך, כינורות ממטירים בכיים על רוח
במחולה על הר קדומים קרח

הנה נוברות טיפות הזמן בעצמן
מגלות שרידי אבק נשכח
ואין בו קמצוץ
ואין בו מקרא לדבר

קשה לספור את השקט מול קווקווים החוזרים על עצמם. זה כמו
לספור קומות בבנין בעל קומה אחת.

ושורות על הים בעיניך כותבת:
פסים חיוורים של צל הפכפך,
וידיי חופנות מין כהות חמקמקה נחפזת
ומעל פני חתומות, הבל פיך פרח.

קווי זינוק נפסלו ועוד יפסלו טרם זמנם
וימים שרופים ימשיכו לאפר את חללי
ארכיון ימי הימים

המשקפיים שלי מקדימות את עיניי בפני העולם
המרחק האווירי קבוע רק האוויר מתחלף כמו
הצבע המכהה שעותיי או מבהיר רגעיי.

מדברת אלי מתוך אותיות
לבנות על רקע שחור,
משקף הזמן

ושפתיי שני כמהות
מזייפות לי אהבה אחרת

העץ המעובד העגול הזה רטוב מתחת לאורו
פעם היה גדל אל השמים עתה הגיע אל סופו

למלא בדמי כל רשת נימים מעוכים בצד פנל
מדרכת
לשאוף הדי מוות
צהוב

שערי העיר יבינו סוף סוף סופם ויקרסו
האד שוב יעלה מן הארץ
והאור יזמר שיר חושך עתיק ישן

ועינייך יורקות מן האבן ירוק של תום ושלווה שקופה,
ואוזנייך שומעות הלמות הלם פטישי החיים טרם בוא מועדם
וראשך כה יפה נח בצרור ורדים בתלם בערוגה אחת ששרדה

כסף מזויף בעלעלי עצים ברוח
ובכל זאת מרעיד עפעפיים מולך.

בוררת רק קפות
אל רום חרירים פוקחי עיני
עולם.

ועינייך פוסעות על לחיי לאטן בריקוד מדגדג מעודן
ופיך מרתך מילים לאותיות, ערומות מבודדות עד אובדן
תכריך משי נושר מגופך תלתל בראשך נושם,
עוד יפעם.

ומה הימים שעוברים ובורקים במנסרה של
צעירות קבועה, נושמת ילדות בבגרות מזדקנת.

חושך כבד מתחבא מתחת למיטה, עייף ממסע הדורות.
אנשים עושים בבטון, לשווא עושים, כי אי אפשר לעצור את הדרך

עצוב שהעניים שוכחים את העניים, גם אלו שגרים
שוכחים את אלו שגרים בשום מקום.
עיניים עצומות סובבות כגולם במעגל שאיש לא מכה
על ידו.

להשחיל אהבה בקוף של מחט
לתפור לך חופה ברקמה של זהב
לראות בעיניים תוגה וגם נחת
לחפוץ להיות כמו היום גם מחר.

לחצות את כל הקווים האדומים
בתוך פס לבן אחד
זה
דיסק של זמן אמתי, בהחלט אמתי

ועינייך יורקות אש באוויר כמו היו הן להביור אדמדם
ועורפך כה יפה על עיניי הכבויות כמו תליון על צוואר שבהק
ואני כמו שה שהעז ולבסוף מן העדר ברח.

אודה
ברקיע משחקים עננים את משחקי ההישרדות ואני יודע
שמשחקי שחקים לעולם לא שוחקים את השמים.
יש כוח בדברים הקטנים - גם אבק יכול לשמש כסמל.

ערב בא מחלונו של יום
בלשון כלבים ורודה מושטת.
עיני דרקון שפוכות ירוק
שנהב הפיל כסהר רטט.

לאבנים הקטנות של החיים אין מזל.
קפואות מונחות במקומן כאבן שאין

אהבה
שתי עיניה כלניות
רוחצות בשנהב,
בוהקות כים
הנחושת.

סימנת לי שביל כחול דק על רוך רקתך
ללטף בחמדה, ללקוט ריחות בשמים,
וסתיו נושר מעינייך, ערומים ייסוריי, ברשתך נערמים

יום עם שלפוחיות
של חושך, עובר במסתרים
צרים.

אלוהים מציץ אלי
מבין חלקות רגלייך

לעבור ברגעי
השמש המתחממת
בצהרים רכים,

הר אחד הצליח
סוף סוף להזיז את
הרוח.

אשקך בדוק אותיות אהבה לוטפים
את כל גופך - שנהב נדיר עולם.
ערוגתך מבושמת מבשרת טוב
פנינה נאה ביער אפל.

נמלים, כאן, חורשות בי גלקסיה אחרת,
עוברות ושבות כמו לא זז דבר בעולם
אפילו טיפות הזעה לא נקוות בעיניהן
לאגם דמעות רחב.

הבוקר שלי
הוא סתם
טיפות של ממטרות
שפוגעות ברגליי
באקראי ביום
חם.

היופי הזה המשגע, יתכער בסופו של דבר בעצמו.
להב יחתוך בו פרוסות פרוסות יפות מהוקצעות וחלקות

לא היו להן שדיים ולא היו חטובות
רק שורות במחברת ידעו הן
קלמר ועיפרון.

רואה עינייך מבעד לדמעות הגשם הזוחלות על חלוני
האוויר נושם אותי ולבי מתרחב.
זה כבר חשבתי עין הערפל ערטלה גופך

סגר השק רופף
לעת דמדומים

מישהו הסתכל בפתק
הוא הלך בשדרה
וקרא.

מישהו הסתכל בפתק
הוא הלך בשדרה
וקרא.

חשבתי אין רע!
אנשים ברואי יצרים
לא פוגעים סתם

עינייך יורדות ים
כובשות איים שחורים
עטורי סוף מעפעף
במרחבי
ימות של קרח.

אבין, או אז את סוד
ימי הקסם,
עברו ימי דמעות
ההלם תם.

חלפו ואין כל רחם

הצחוק שפוגע כל כך, יפה לבריאות, בהחלט יפה.
לפעמים עולה כאד על מזבח היצירה.
אחר כך צרים לו צורות במסגרות של קץ הימין.

תרכובת זולות של חיים
הולכים על שתיים.
וקרחון פנימי על שקף
מעצים קור מנורה

היית חלק ממעטפת.
עכשיו השלם!
הבדידות היא שלמות

גם רופאים מתים
בסתיו, כמו עלי
השלכת.
נאספים אל צידי

אני חושב כי גרגיר שיבולת אחד שעל כף ידי
מכיל יותר מאשר כל הווייתי ותכניי
עד עולם.

אל תחדלי, לא אל תפסיקי
שחקי שחקי בי עד עת רצון.
סלחי כי חפנתי לך מרגליות בידיי הגסות
סלחי כי אין לי כפפות

השלכת שלי הם ימים
צהובים ערומים וארוכים
שנושרים מחצות של
אביב.

וזריחה זו שוזרת
פרחים
לגומות
בלחיים קטנות
ליד ארגז
גדול

העלה היבש הרודף אותך עם הרוח ייפול בנקודת האיסוף.
משב העובר מעליו ישתקף בבאר, ימשה עצמו וינוע הלאה.
הערב הזה ישתלב בגנזך הערבים המתים.

אין רחמים נוצרים מן ההבל
ואת רחומה

העיר נוסקת אלי ברוב אורות ופמוטים של שבת
פסי החולות שומעים הלמות, כובשים בושתם בזיעת אנשים.

לאן תפול הרוח
אם השמים יטו ראשם לאחור?

כל האנשים הרחוקים
גדלים בראי הזמן.

צרבתי זיכרונות קטנים
אל עלי נופר עוברים

תותים עיניה
קש לוחכות כפות
ושמש עורגת על פרחי
המים.

הבוקר צייץ בהיר
בברושי שיבולים
נושבות.

ידיי רפות מחצוב עיר אחרת
ליד האופק מחכה לי אבי וספר זהב בידיו.

הן היה זה החורף נגע ורשרש בדופן קרעי חור ישן במכנס
וקור נמסך על פיסת רגל נוגעת בקצות חוטי הפרימה,

חושך
בשל גפרור
אחד
שאין לו מצית.

המדרגות עולות
כשאני יורד בהן.
כשאני עולה בהן
הן עולות אתי,

נזל עלי היום
כמו צנצנת צבע
נשפכת על צל

חורזת חיוכים על פצעים, כמו שוזרת ריחות יסמין
לדפי מזכרת, סובבת סרט ריק לאחור, ממחזרת כל גשם,
ריגוש עדין לו תופרת,

אחר כך נלך לחפש
חרציות בשדות
והשמש תחכה לנו
במושב האחורי

אלוהים מתחבא
מאחורי הזמן
שם אי אפשר לפגוע בו
הוא תמיד זורם
עם הרוח השקטה

תפסתיך הלילה, לילה.
על כל כוכביך גרמיך וסהר ימיך
עכשיו שיר שלכת דמעותיך
נגן צליל רזיך זמר ניגוניך

ועין אחת יפה
מציצה,
כחולה.

צבעים כהים בולעים הקיץ
פני תינוק בעריסה.

לגעת בגשם זה כמו לטוס על קו של אור נוגע,
ששכח את האור דולק.

סולם בלי שלבים
נשען על קיר עשוי לבנים של
רוח.

סולם בלי שלבים
נשען על קיר עשוי לבנים של
רוח.

אני רוחש בעורפך כמשב מענג בצמתך
גם בלילה נם בין סיבים שחורים
מיילל כתן, קורא לך ונם.

שכחה סוגרת
על ערמת
זיכרונות
מאחורי דלת
זכוכית אטומה

הרהור
נדמה כי הניחה את העיניים
על הדלפק
ואת הידיים השאירה
בחדר השינה.

מה תיתני לי משלי
הן צלי האפל נעלם מקליידוסקופ צבעייך
שחקת אותו לעייפה.
עכשיו את מסתכלת בו כבזכוכית שחורה

צלי מתקנא בצלה
שם בצל תאנה
עת צללי המנזר

אז אלקט לך תקוות טובות מבין אזובי הסלעים הירוקים,
אקרב ספינותיי אל החוף, אפרוק שקי נשיקותיי לך, אנעים עורך
ברטיבות מענגת של קיץ לוהט.

הבתים שעברו דרכי היו
בגובה בינוני.
כמו גלי הים הנמוכים,

מלים
שנטפו מעיניך,
נקבו אישוניי
במים חיים

בקצה הציפורן שלך
מונחת קשת חלומות
ססגונית.

חצבו כאבי חורים בשמים
מיתריי שהודקו שתקו שתיקתם

היא קיפלה את חיי אל פתק קטן וטמנה אותו עמוק בכיס גדול .
אני חושב שהיה לי קר, כי בחושך לא רואים את החום.

איש כרות ראש
שהדביקו לו ראש מלאכותי

בתים חסרי ידיים הושיטו לי רוח קלילה מהולה בערבית נוגה,
חיפשתי ברוח את נקודת החיים ותפסתי רגע אחד, גם הוא נשמט מידי
אל אין סוף הרגעים.

ראיתי עיניך
גמות חן
בערוגות נופר
עלי מים ירקים.

אז תרתי לי עיר אחרת, אחר כפתור בחולצתך, ירוקה,
רחובות כחולים דקים ובהירים, ותעלה לנבור בה

לראות,
עטיפת סוכריה
פרחונית, מקומטת
על אפור סדוק
מקועקע באפרים דביקים
משורטטי שמש.

בקצה הצהרים משוטטת, בשמורה,
היום אין מבקרים. גם אתמול ושלשום לא היו,

אז נקבו עיניי נקודות טריג על
גופך, רוטט במשי מענג.

פיסה אחת של מדרכת
אני זוכר, באפור מלוכלך

בכפתור שלי ארבעה חורים
ובכל אחד מלאך קטן,

ניסרתי שורות במחברת
ואת אל השוקת רוקנת,
זכרונות מחמת
אוהבים.

הבטחת להיות לי בריא. בשבילי, כך אמרת,
אז היית בשבילים רחוקים, אפשר כי ידעת.
והלילה היה כה קשה ואטום, כה עיקש לראותך עד באת.

לא פעם התחשק לי לסנוור
את הצל עם זכוכית
עד שיישרף

הבית שלי נוטה על צידו
בשל ימים עמוסים
שנשענים עליו.

קורה ובבואתי רואה אותי,
הולך וחי, שער ראש ונעל,
הולך על ליף חיים
קשור בדמדומי שמים, כמריונטה נע

דארק!
היכן את דארק?

להחזיק חצי לב מרוט בשמאל
חצי לב שני בימין,
להכות.

יש לפעמים
ואנשים מתים בסתר.
אין הם רואים את
האור העובר במקביל

אז תולעת אדומה נשרכה על
אופק
ועינייך שני חרוזים
כחולים

לנוד כשיכור אהבה על קרום שביל החלב
לשחור אל השחר, להתענג, על ברכת
המים הכחולים
כשחור הלילה, כחולים.

כביש אחד העביר איש
את הכביש.
הראה לו צד שני דומה
לצד ראשון.

מחר יהיה
אתמול.
אתמול ייסוג
אחור.

עדן לי אומר בלחש
בקול שקט שלו בנחת
היום פתאום בבת אחת,
ראיתי כבר את דובי שבט

את השלוה שחפשתי
מצאתי סוףסוף

לפעמים בשירים,
נשמעת נקישה
של זכוכית נסדקת.

הספסל הציבורי
מצל על עלי איקליפטוס
ועליו מונח סל של רחמים,

כל הקרונות הריקים
נוסעים אל תוך הקטר

הכחול בעינ נותייך
אהבהבים
מרפרפים ברסיסי
מצולתי.

לפעמים, הסתיו מסתכל עלי בעיניים בינוניות.
קרירות נעימה אז עוברת כמו הרגעים החמים שהיו.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אז ירושלים עולה מן השכונות נעורה מבין כדי החלב שהיו מבין
אבני הסטנגה ומבין ריחות עדנים, מחצרות הבתים. היא עולה, בכוח
אין סופי וממריאה, אל היושב במרומים. עומדת צנועה בענוות עניים
ומבקשת. מבקשת רחמים

ביקורתי
ירושלים אינה בוכה אינה צוחקת גם אינה שואלת. היא שכולה מצפון
ורגש דורשת. כן הפעם היא דורשת. היא רוצה את גלעד שלה, ובכל
מחיר! היא לא רוצה לחשוב יותר, להעריך לדמיין לצפות. היא דורשת
ירושלים. ירושלים דורשת!
ואם ירושלים דורשת איך אפשר לסרב לה?

באה אלי עם
ציפורני חתול זקנות מיושנות
עם לשון מכורבלת ככלב שראשו בזנבו.

שמש מושחת את רחוב שינקין בשמן זך של חצות יום ואנשים של משהו
מדשדשים נעליהם, מקעקעים בו קעקוע סתמי של שלושים ומשהו מעלות.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
האנשים כולם ינשמו את עצמם לרווחה,
יפריטו בועות זמן לרגעים קטנים של אושר באתר החלוקה החדש.
התמרור האחרון יסוג לאחור בשורה, הוא יקרא את רעיו לסדר.

כל המדרכות ימחקו פסיעות שעברו, יכבשו אט כבישים במרצן.
שאריות אדם שנפלו אל שולי הדרכים יידרכו דוק אל אבק


לרשימת יצירות המסה החדשות
דעה
אם זהותי נקבעת על פי האחר. האם גם חיי האמיתיים הם פונקציה של
קביעת האחר?
האם החיים האמיתיים הם כפי שאני רואה אותם וחושב שכך גם אתה
צריך לראות אותם, או שקיימת הבחנה פרטנית אישית לגבי החיים
האמיתיים כך שכל אחד מכיר בכך שאמת מתנהלת לפי שאני וגם האחר
רואים

אחת מתעלומות החיים הוא ה" האושר".
אנשים מדברים על אושר שואלים על אושר מהות, משמעות אופן השגה
וכד'. הדיבור סביב ערך או מושג זה הוא כמעט יומיומי. מכאן
שהאושר ופישרו תופס מקום נכבד מאוד בחייו של האדם החושב.




אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
ערבי טוב הוא
ערבי טוב.

שלמנאסר מרגיש
חיובי.


תרומה לבמה





יוצר מס' 26305. בבמה מאז 23/9/03 13:43

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לחגי קמרט
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה