|
אני יודעת בוודאות שאני לא יודעת
בהגיעי הביתה, אני שומטת את בגדיי, ונזרקת על מיטתי, כשאסופת
התמונות בידיי.
|
אני בוהה במילותיו, מנסה להבין מי הוא באמת, רגע נדמה כילד
אבוד המנסה בכל כוחו להתחבר מחדש לטבור אמו, וברגע הבא כבר
נדמה לחיה טורפת המשוטטת ברחובות בעצבים חשופים.
|
אני של הקו הזה,אין לי קו אחר.
אני הנקודה על הקו
|
זו, זו היא, או אני?
בבואה שתויה, אכולה, קרויה, דחויה...
|
גם מושג הזמן מתמוסס לנוכח חוסר היכולת להרגיש, הוא הופך
דיפוזי וחסר חשיבות, כאילו רק מהווה רקע לכל
|
לא מזמן נטלי שברה שן. היא היא לא זוכרת איך זה בדיוק קרה, היא
רק יודעת שזה לא כאב, שירד הרבה דם, שהיא היתה שיכורה, ושתיקון
השן השבורה יעלה לה 3000 ש"ח, ואין לה אפילו שקל אחד. לא בכיס,
לא בארנק ולא בבנק.
|
|
|
לערבים יש את
אום-כול-תום
לצרפתים את ז'אק
ברל לאנגלים יש
את הביטלס
לאיטלקים יש את
פבארוטי לטורקים
יש את גליקריה
לרוסים יש את
ויסוצקי לשוודים
יש את אבא למלטה
יש את
האירוויזיון
לאמריקה יש את
אלביס ולנו יש
את יפה ירקוני
ושושנה דמארי.
עמוס מהמוסד
מרצה בבית ציוני
אמריקה. |
|
