|
אני אוהבת לכתוב..
ובעיקר סיפורים קצרים...
שומעת המון סוגי מוזיקה,
מתה על מוזיקה,
ומקווה שתיהנו מהסיפורים
"כבר לא הייתה אמונה, לא הייתה דת, ולא הייתה שמחה בבית משפחת
כהן. הכל היה שחור. אפילו להגיד שלום בבוקר הם כבר לא יכלו.
חייהם הסתיימו כאשר חייו של עידו הסתיימו. אריאל כעס עליהם, אך
בתוכו ידע שזה תמיד יהיה ככה, וזה תמיד יהיה.
|
.I will never forget that day. That exact day, that day. The
day that I saw him. That man.
|
ראיתי אותה. צפיתי בה. הבנתי אותה. מהיום הראשון שמבטנו נפגשו,
ידעתי. אותה אני אבין יותר מכולם. אותה אני אבין, גם בלי
דיבורים. היה מן חיבור כזה. ללא צליל, ללא קול. חיבור שדרכו
הבנתי, שאני אבין אותה.
|
באותו יום כבר חשבתי לעצמי שזהו, אין לי מה לעשות ואני אכשל
בהיסטוריה. התייעצתי עם הוריי, אבל הם ענו לי כמו שדנה ענתה
לי: "למה את תמיד מחכה לרגע האחרון?" כך הם ענו לי בזעם
והוסיפו שאם אכשל בהיסטוריה אז לא אוכל לראות טלוויזיה עד
למבחן הקיץ בהיסטוריה.
|
היה הייתה פעם, לפני המון שנים, חנות בגדים מאוד יפים
בחנות עבד סבסטיאן, איש נחמד וכמעט מושלם!
|
למרות הכל, אנו יודעים שבלי הכוכבים,
היה חושך כל החיים...
|
"הכול בשביל אהבה!" אמרה שני. "מה? על מה את מדברת?" אמרתי
במבוכה. "זה ברור שנתת לו להעתיק ממך שיעורים רק בגלל שאת
מאוהבת בו!" היא אמרה. "די עם השטויות, אוקי? נמאס לי כבר!"
אמרתי בכעס קטן. כנראה שהיא צדקה. למה בכלל נתתי לו להעתיק
שיעורים? אחרי הכול אני לא א
|
זה קיטשי. קיטשי בטירוף. אבל זה יצא חמוד. סתם אם בא לכם
לחייך, תקראו. כתבתי את התסריט בשביל הכיף.
דניאל יושבת על הדשא ונשענת על עץ, קוראת ספר. מאיה ניגשת אל
דניאל, עצבנית, מעיפה לה את הספר ומתחילה לצעוק.
מאיה: מה אמרת לו!?
דניאל: וואו, תירגעי! מה קר
|
|
|
אני הכבשה
השחורה של משפחת
פופק.
מה שמסביר את
הקשר המשפחתי
שלי לכבשה של
הנסיך הקטן.
יעקב פופק מרחיב
את אילן היוחסין
הוירטואלי שלו |
|
