|
"הרי כולנו מסיכות,
מתקלפים לשכבות, כבצלים,
חיינו משתנים כמו לפריטת מיתרים,
מתרוצצים סביב זנב, מתעייפים, שוב חוזרים,
שוכחים בדרך גם קצת לחיות,
ולפתע... מתים.
הלכתי לרופא, והוא רשם לי חיוך,
לפחות פעם ביום."
(3.11.2004)
איתי,
נובמבר,81'.
ים,
מדבר,
קרן אור,
גשם,
שלכת,
הרים,
אהבה,
אמת?
חיבוק,
רגש,
בוער מבפנים,
מתפרץ במילים,
בשירים,
בציורים,
בפריטת מיתרים,
גיבורים אבודים,
חיים,
ומתים.
והנפש... הנפש פרושה לפניכם,
לחלומותיה, פחדיה, תשוקותיה,
לשאלות,
להרהורים.
תהנו,
ותודה על כל תגובה,
לפעמים היא עולם שלם.
אני זוכר אותו.
קראו לו פעם בשמי.
כשהיו קוראים לו, הייתי מסתובב גם אני.
|
לפעמים היא רוקדת בצבע סגול, ורואה אותו מצייר אגדות במכחול.
|
האיש חייך אלי, ודרך עיניים חומות קטנות,
אמר בקול צלול, שלנצח לא אשכח:
"הכי כיף להיות קטן... תזכור את זה פרחח"
|
העוויתות פוסקות לרגע, אני מנגב את הזיעה מעל מצחו, משקה אותו
קצת מים בכוס מפלסטיק.
אמא שלו כבר לא מסוגלת להכיל יותר כאב...
|
האור נסגר, חשיכה מתפרשת, זוג עיניים ירוקות בורקות, כמו
נדלקות מתחת למיטה. הילדון מביט בה, לא בפחד, במפלצת, ופותח
בשיחה...
|
תחת מטרייה, שעון על עץ אלון עבה אחד, עמד, עם המקטורן השחור
הישן, והזיל דמעה. שוב החליט לא לגשת אליה, כדי לא להלחיצה
ברגע האבל הכבד שלה, ולספר על האמת אשר איתה הוא חי כבר 9
שנים.
|
הקפאתי אותה.
לא הייתה לי ברירה, רק כך מתקנים נסיכות עם לב שבור.
גם דמעה קפאה לה, בקצה צד שמאל של הסנטר.
|
עשרות ראשים נישאים, מביטים, משתאים,
מחייכים חיוכים עצובים,
מתפזרים והולכים.
|
אני זוכר איך זה התחיל...
המשטרה לא ממש הבינה, אז שלחה למוסד סגור.
אבחון הם קראו לזה,
חשש לשלום הציבור.
|
Don't you know the poet justice, can sculp you like clay?
Smell the green grass, taste your freedom, that is what your
mind will say
|
ברגע כזה, של בלבול חושים, אני מבקש להפסיק את הכאב.
שוב את נצח,
ואני לכוד,
את שוב בוכה,
אני שוב אבוד.
|
עכשיו כבר לא חשוך
ואין עוד שום סיבה להסתתר
|
להיות חזק בשביל כולם, זה אני,
מסביבי הם נשברים ובוכים על כתפי,
בפנים, אני צורח - כלפי חוץ ריקני,
אמן הדימום הפנימי
|
אני מים זכים, אני פני תינוק רכים,
אני בוץ מלחמות, עוטף את פני הנופלים,
אני מאניה-דפרסיבי, אני הוזה קוגניטיבי,
אני מגוון של מילים, זה מה שהם מגלים לי,
אני הלם קרב של חייל,
אני צחוק הגורל,
אני אושר צרוף בלב מתוסכל
|
וכשהיא רוקדת העולם עוצר, להביט במחולות הברקים,
לצלילי גופה נמסים העוברים ושבים,
נשמתך מנסה להשתחרר מהקסם,
אבל כל גופך בוגד בך, ולרגע נדמה, שבעצם...
|
במשחקים של האגו, הנפש קרסה,
נשארת פה לבד, שבורה ושרוטה,
בוכה על מילים שלקח האויר בנשיפה,
מפל של דמעות עטופות בבושה,
|
תחלום עליי הלילה בני?
בטח אבא! אני אתאמץ חזק, חזק...
אני וודאי אחלום עלייך, בן,
אני אחלום עלייך, מכוסה עד הצוואר,
בשמיכה עם הציור של הדובונים,
זאת שחלמתי שקניתי לך,
כשמלאו לך 5 ירחים.
|
את מביטה בי בעיניים עצובות,
בחיצים של דכדוך את מפצירה בי
לזכך את כל חלומותיי,
ולשוב אל חיקנו,
|
הרגישי את החום נוטף מבין אצבעותיי,
כמזלפים קטנים ועדינים,
אלייך,
מתפשט,
בכל גופך,
שורף,
אבל, במזוכיזם הנסבל,
של קיומינו.
|
את אומרת שאת ככה, לא יכולה לחיות,
מביטה ומתרחקת, בעיניים עצובות,
ואת רצה אל המים, בלי לדעת לשחות,
כשהדמעות שבעינייך, אל הגלים הן מתנפצות...
|
ואני... לא הספקתי...
לא פרח, לא חיוך, לא עולם ולא תקווה,
גם לא מילים אחרונות של אהבה.
|
עכשיו היא לוחשת שלהבת,
של מילים שצרבה בה באש,
ותוהה אם זו היא מאוהבת,
או הלב שאותה מטשטש
|
כמו לראות מפל של כוכבים, שבוערים, ומאבדים את השלהבת
|
נוצותיה כחולות, מתוחות ויפות היו, ליבה רחב כאינספור שמשות,
מתפרץ ממנה החוצה, זורח, מחמם ועוטף כל אוהביה.
|
משנפלו פנייך הבנתי,
לא חזרתי באמת...
אמנם, "אני הוא העומד מולך", גמגמתי,
אך מי שהיה שלך כבר מת,
|
שוב דף חלק,
ושוב המילים נמסות אל תוך נייר,
מתיכות את דרכן, מבעד לדפנות חדרי ליבי,
|
מרגיש כמו סלעים מוחצים את רוחי,
שב פטיש הייאוש והולם במוחי
|
השנה באוקטובר - אני מתחיל ללמוד רפואה.
כולם חושבים שזה העתיד שלי,
העתיד שלי חושב שלא.
|
אולי תלטפי, תזמזמי שיר ערש נעים ורך,
תספרי לי סיפור מפרי דמיונך המפותח,
מעשיות גיבורים ואמיצים, דרקונים ונסיכות,
מכשפים וחרבות, חיות יער מדברות,
ילדים עפים וגם פיות,
|
בחורף הזה, אני מתכרבל, תחת שמיכת ה"פוך" הישנה,
לא תמיד לבד,
אבל, תמיד בלעדייך.
|
עצמי עיניים, עזבי ידיים ובטחי בי...
|
אני רואה אותך בכלא רגשותייך, נאבקת ונכנעת, ונשברת, מבולבלת,
ונופלת מדממת על השטיח הלבן ההוא שאמך קנתה לך זה מכבר
|
אה כן, נראה שאיבדתי את ההכרה מחוסר חמצן ובלעתי קצת מים.
תכננו בשבילי משהו אחר שם למעלה, אז לא נתנו ללכת ככה בתוך
מכונת כביסה...
|
אני מרגיש שכל הגוף שלי מחייך אל הנפילה החופשית והאיטית שלי
אל הכחול, זרועותיי שוב פשוטות לצדדים, ואני מחבק את הים, ואני
הכי קרוב ל"לעוף" שאני אי פעם אגיע
|
הוא חתך מההווה את עברו, ובתנועה מיומנת כרת את פרק כף ידו.
|
למה כשאני בוכה המילים נבלעות קטועות, מדממות מהפה שלי החוצה,
למה זה קורה לי כשאני רואה אותך בוכה?
|
יש לך בחירה חופשית בכל שלב במשחק ועל כך יש לך שליטה מלאה. רק
תזכור שאתה לא באמת שולט בתוצאה כי כולם משחקים כאן ביחד על
אותו לוח משחק.
|
ובתנועת אמן מושלמת,
הוא הבריש את העולם,
|
"...ומה שהכי חשוב - זה להאזין היטב לציפור.
כי קורה שציפור הנפש קוראת לנו, ואנו לא שומעים..."
לכל מי ששכח, וצריך לרגע לעצור ולהקשיב. לעצמו.
|
לכל מי ששאל אותי פעם, מהו חופש בשבילי...
|
אל הארכיון האישי (18 יצירות מאורכבות)
|
|
תהיה מה שאתה
ולא מה שאחרים
מבקשים ממך
להיות |
|
