|
כמו מעיי המהפכים בי את קרבי
מתפתל הזיכרון על לחיי
גדול ממידתי
|
כמו רכבות ממהרות חולפות במסילות קבועות
ממהרות חולפות על-פניהן של תחנות קבועות במקומן ולא זזות
|
בשיירי נדוניה אופטימית
בת מאה ועשרים
|
עם ונגד הכיוון
הם קרבים תמיד
|
בקשר שנתתם בקצהו
משקשקים קרונות
עת מדקרות טעות
זורות תכים לרוח
|
אולי
לתפוס מלה אחת -
מופקעת
|
את מנסה לשווא,
בשקט,
להתיר קשרו של סרט
|
אני שולחת לפנים את שתי ידיי קצרות הנשימה
אחורנית בועטת ברגליי קצרות הרוח
ורודפת
|
כשאנחנו מתעטפים
בכסות רכה
הנארגת שתי וערב
מחוטים דקים
|
שומעת פיצוצים קטנים
מתמוללים באדישות
|
מעגל ההודף במשק נאצר אל משקוף
את ראשי הנסוג
|
וגלים בך כך את אמא
חי
את בית כך
צומח
|
והאמת אולי איננה מתלבנת
בתילי דברים דבורים
|
דמעה אחר דמעה
תהיי קולפת
להרוות גלדי געגועייך
|
כיבסת, עימלנת, גיהצת
ולא נתת לבך לקמט
המוסתר
שהודק היטב
|
לא מצאתי -
אף לא נקודת משען.
|
בפעמון שקוף הצל הצחוק בדנדוניו
על הבועה שנטוותה לאט
|
בתוך
בועה קטנה
ומכונסת בעצמה
מוקפת טבעות רבות
|
סורגי אלוהים
מסתירים את כיפת השמים
|
אני חוככת רגעים בהבהוב מזהיר
|
כנציב כושל תהיי
בהשקיפך,
כי
תתמהי כיצד
|
הולכת בשישי בבוקר
ברחוב שנתעורר כבר קודם -
שתי נשים ועגלה, מלים עפות ליד אוזני המתרחקת
|
הולכת על החול
נזהרת
לא למחות את עקבות הציפורים
|
ורק עפר
ורק צחיחות מדבר
עולים מכל פינה
|
היא מחייכת כמו תינוק
שלא פוחד מחיבוקה גדל-המידות
של סבתו
|
כמו חשכה שאין מידות לה או מרחב
השקט רב -
ברח ממנו גם הגעגוע.
אולי
|
העולם שאני מקיפה
מקיף לי
ואני רושמת
|
ולאחר פתיחת הדלת
ולאחר הישענות קלה אל המשקוף
את תיכנסי ושוב תצאי אולי
|
כלובשת קימונו
אני נכרכת פנימה
|
שמבטה הכל-יודע
חף מידיעת התעתוע
הטמון בהסתכלות
|
אז אעצור לרגע
אתבונן ואנסה להתוודע
|
הדשא הירוק שבין כסאות הנוח
חותך כמו סכין.
|
מתחת לריצוד עקר זוחלת
עייפות גדלה שמתפייטת
|
זה מצלצל כל כך מוכר
זה מצלצל זה מצלצל כל כך מוכר
|
צרידות שחוחה
תלויה על חוט השערה
|
כמו בטעות
נגעה אצבעך באצבעי
|
והוא שרוט
ונחבאים בו סימנים
שהתמלאו בשכחה
של דונג.
|
קול דממה דקה
טוויתי
לאחוז בו
בעודני מתגלגלת
|
מעירה בשקט ערפל ישן עטוף סדין לבן
|
מהדירה
וממוללת אימהות שוב
ואבות, בתי חיים
|
אולי יש מדידה כזאת
שתעשה ממני את הים
של יולי-אוגוסט בשבת
לפני הצהריים
|
יומו הקצר של החורף
מתרווח בי
|
עצב משקיף על קווים לבנים
ונוהם אותי אליו
עם הרוח בשולי הבגד
קמה
|
כשהלכנו ביחד בפארק
ואתה היית יפה ואני הייתי צוחקת -
|
כמו מודעה הנעוצה בלוח יד-שנייה
מתנפנפת
מנסה - בטרם תיתלש, תוסתר או תתפורר -
למצוא תיאור מכתיר וממצה
|
וגם עכשיו
עוטפים את הצללית האפורה של צעדינו
זהרורים
|
איך נשאר על השולחן
אחרי שכל הצלחות הוסרו
וכל הילדים הלכו
|
העיניים מתמלאות
ריקות ואבק
|
אולי אף תטלטל בכף ידה חרוט קטן
שתהלך בו בת-דמותה
|
אני שומעת עקירה
והד סיקול של אבנים
|
וכשאתה קרב
ומקרב אלי את הקרבה שלך
לא אתהדק סביבה
באמירה שחוקה ונבובה
|
שעון היד הדק התלוי
על הוו הקטן שליד מיטתך
לא ידע
|
כמו שקוף גופי
ובתוכו מותי ומסביבי
וכמו שקוף מותי
|
מנגינות ישנות
משלימות את עצמן בתוכי
עד כמו הנד עור.
|
המילים לא שלי נלכדות בין שפות
שוב החרציות אני חושבת
|
פתאום, בעת אכילה חפוזה
בעמידה, אחרי העבודה
|
ולפעמים
בתוך השתקפות צלולה
אני רואה את ארון הזכוכית שלך
|
המכסה
אשר היה שקוף וקל
נראה עכשיו לעין
|
פיסות קטנות
מתעופפות מאחוריי
מתערבלות
בטרם היאספות
|
מכותרת
וגלומה בשקט עז
שנע לכל כיוון רואה עד כל מרחק
|
מתוך הלילה שהיה מונח בינינו
|
רציתי לך כל כך
שהריחוף הזה שלי
לא יכביד בך משקולת,
|
לפעמים
אנחנו מנקדים
את עיצורינו
הברות
|
היינו שני אנשים וכימיה
ולא ידעתי
שכשאתפוגג לך
ואתה תתאדה
ייאסף מלח בשוליי.
|
ולא נותר סימן
בכף ידי
להראותך
|
לא אתלווה אליך
כשתלך למכבסה האוטומטית
|
את לבי השבור הבאתי אתי
וגם את זו הצליעה הקלה.
לא על סוס קל אדהר
|
עיני צבתה -
כתמים מתערבלים בה
מולחמים לבלי הפרד
|
לא נעולה
לא מאובזמת
יחפה אני רוצה ללכת
|
ידעתי שגם אתה
גם אתה רואה את כל המימוזות
|
העץ הזה
שלימוניו טובים
בעסיסם הריחני החמצמץ
|
את השתיקה שלי אני
רק מרפדת במלים
|
קורם קרעים
ומגייד התעוררות
בדקירות המרצדות לסירוגין
כמעשה רקמה אחוז בחוט זהב
|
שושנה אומרת: אי אפשר לקשור את הזמן
|
סנונית או סיס
אולי קיכלי אפור
או שושנה
|
לפעמים גם שומעת אותך
שותק כך במתכוון
|
לא אחזת בידי
בעומדי לידך מתבוננת,
|
סימן
של החוטים
אשר תפרת לאחות
|
שוב זיהתה את התוספת העגולה הזאת שצבעה ורדרד בקדמת בית חולים
הדסה ירושלים. וגם שמה לב פתאום שהיא ממשיכה לומר לעצמה הדסה
ירושלים ורק באזני העולם היא יודעת לציין הדסה עין כרם.
|
שדה התעופה, מסתבר בדיעבד, היה היתד שסביבו החל הפיתול של
זיכרונה.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
יום אחד כשאר
הימים דחפתי
אצבע לאף
ולמרבית ההפתעה
והתדהמה
(לא היתה זו
נחמה)
מצאתי שארית
מוח.
אני עדיין לא
מאמין שזה קרה
לי!!!
ההוא |
|
