|
 תמונות באינטרנט זה דבר מתעתע.... |
reut.ko1@gmail.com
מתנדנדת בין שני עולמות,
טובעת באחד ואז בשני,
אין מילים שממש מתאימות
להגדיר לי בדיוק מי אני
בריג'יט
את מדהימה, הוא לוחש לי החבר שלי, ומלטף אותי בגאווה. אני
מסתובבת לכיוון הטלוויזיה בתנוחה מתוכננת ומדויקת מאד - השיער
מונח מתולתל על כתפיי, גבי זקוף נשען באצילות על הכר וירכי
חשופה מתחת לחצאית בדיוק במידה שגורמת לו לקחת את ידי ולהתחיל
לנווט את דרכו בנשיקות
|
כשאני יוצאת מהבית אני מתייפייפת
מתאפרת, מתכסה ועוטה מסיכה
ולא מגלה לאף אחד את הסוד הנורא-
המפלצת הזאת שבמראה
|
ימיי דומים אלו לאלו, כמו גלים של ים, זהים, אחידים.
ים של ימי חיי.
|
ואם הוא רוצה אותי כמו שהייתי היום - יפה ושנונה ובטוחה. האם
אני אוכל להגיד לו שאני לא?
שאני פוחדת. שאני לבד.
שאני לא יודעת מה אני אעשה כשאני אהיה גדולה,
שאני לא באמת יודעת להיות גדולה.
|
בוקר אחד, חדרה קרן אור דקיקה לעיניו והעירה אותו, נדרשו לו
כמה רגעים להסתגל אליה.
החושך המוחלט ששרר בחדר התמוסס מעט והחל להתגבש לכדור ענקי
וחלקלק שהתקבע בדיוק באמצע החדר והסתיר מחצית מהדלת.
|
לאט לאט נשכבת על גבי, מרגישה את החול מתערבב בשערי
מעליי הכוכבים מרקדים כשפריריות קטנות, מאירים את השמיים
השחורים של ספטמבר הגועשים בתשוקה
|
השפתיים רכות ועדינות
ומשלימות אותו
מסיימות את העבודה לכאן או לכאן
ובחושך הן מרקם ולא בן אדם
|
לנשום עמוק ולמלות את הנחיריים באויר
ופתאום להבחין בריח העשן החריף
ואז לפקוח את העיניים ולהיווכח בלהבות
|
ואת השקרים של המגננה
לא רואים
והקשרים של השיער, השפתיים והישבן
לא רואים
וגם את הזמן שעובר
גם אותו לא רואים
|
שקט הוא שקר נצחי
כי אף פעם אי אפשר לדעת אם מסתתרים
בו כל סודות העבר היפים של החיים
והמוות או שהוא מחפה על הריקנות
השואבת של החולות החמים
זה כמו שהרבה יותר יפה להאמין
שיש גן עדן.
|
החום המתלהט הפך עם הזמן לנשימות עמוקות וקרות
התשוקה המתפרצת הפכה לתשישות
שיכרון החושים הפך בסך הכל לאובדן תמימות
והאינטימיות הפכה לסטנדרטיות
איך אפשר להיות כל כך ביחד אבל הכי הכי לבד?
|
"...זמן עובר מהר מידי, כל מה שאנחנו עושים זה מחכים למשהו,
מחכים לשיאים חדשים, וכשזה כבר מגיע וקורה, אנחנו מגלים שזה
פשוט לא זה! ...(מחשבה עצובה)..."
|
למזלה ההתרסקות שברה את הכבלים,
הכבלים שנכרכו סביב פרקי ידיה וקרסוליה
הם כבר עצרו את זרימת הדם ואבריה הכחילו ובכו
כעת פרקיה השתחררו, מאפשרים לדם לזרום לקצות גופה
למלותם בחמצן ובחיים
|
(כאילו) עברו שנים מאז אותם ימי קיץ דביקים (דביקים מדבש
האהבה)
נותרו לה מאותם הימים רק מלבנים מבהיקים בידיים,
צהובים מהתקפות הזמן
טעמו עוד נשאר בפיה, מתוק ומר
נגיעה בשיער הכסוף וכאילו עוד ניתן להוציא גבעולים
וקוצים קטנים שנתערבבו פנימה...
|
|
|
גם אבא שלי
ערומקו
ההיא בלי החיים
מגלה מחדש את
שנינויות בית
הספר היסודי |
|
