|
 79059310
היא חיכתה הרבה זמן שתבוא לה המוזה ואז היא תכתוב
כאן משהו אבל זה לא בא, אך היא תכתוב בכל זאת (כמו
שאומרים:"אין מנוס מהעלייה במדרגות ומכתיבה בדפיוצר
של הבמה החדשה").
נולדה בשנת 85 שלא הייתה מיוחדת במיוחד, ודווקא הרבה
אנשים נולדו בה.
השנים הראשונות לחייה טמונות אי שם במעמקי הזכרונות
המוכחשים (עוד לא כ"כ ברור למה) ולכן לא יסופר כאן
על חניקת האפרוחים של סבתא ונעלי הלקה הורודות מכיתה
א' (אוקיי,המערכת נזכרה למה זה היה מוכחש)
היום היא מעבירה את רוב זמנה בניסיונות לעמוד בפיתוי
מול אכילת דברים מתים מהצלחת ושמיעת פינק פלויד ושאר
דברים טובים.
היא לא כ"כ אוהבת אנשים אבל היא נורא אוהבת לאכול
(גם לכם הצירוף הזה נשמע קצת מפחיד?)
והיא טוענת שבסוף יהיה בסדר...או סתם מצחיק
ולסיום- "I'll see you on the dark side of the
moon"
נ.ב
הנזק המוחי רק גדל עם הזמן
-"אבל אתה יודע מה חרא בחיים האלה.." אמר השדון הירוק עם כובע
הנוצה והשתתק לרגע, מביט אל שמיים במבט חושב "שאי אפשר לצאת
להפסקה אף פעם." הוא נעצר לשנייה, מתכונן לנאום פילוסופי ארוך
שהכינה לא המוזה
|
מתי באמת אני אקלוט? אושר מופיע לי מול העיניים ואני עדין
מתעקשת לעוות אותו.
האנטיפטיות שלי לא אכזבה גם הפעם. הוא התחיל להעיק עלי, שוב
ידעתי ששום דבר לא בסדר
|
היה פעם ילד, לילד הזה היו כל מני תחביבים מוזרים, אבל הדבר
המוזר ביותר היה שהוא אהב לירות בעננים.
|
בזמן שמיליוני אנשים חגגו שם למטה את סוף העולם (וחלקם התפללו
לאלוהים שיושיע את הכופרים מבורותם, למרות שעכשיו כולנו יודעים
שזה היה ממש מיותר באותו רגע) אלוהים ירד מהענן שלו ומאותו יום
הוא גם הפסיק לרחף(...)
|
- "אין על מה לדבר. כל מה שקורה לי, אני פשוט לא "מודעת" לזה,
אני חיה, לא חושבת על מה שקורה (כמו רוב האנשים בערך). אבל
הרגשות שלי כבר מתו. אני הורגת אותם, ככה אני מרגישה."
|
צלילי "הבובה החולה" מתנגנים בחוזקה, הישר אל תוך ראשה, כאילו
צ'ייקובסקי חיבר זאת במיוחד בשבילה. היא השתתקה לרגע, וגם
דמעותיה הפסיקו להישפך על לחייה, כאילו יכלה לשלוט בהם אם
רצונה רק היה מאפשר לה זאת.
|
"אל תעמוד כ"כ קרוב לכביש" אמרה אימא של קובי שנייה לפני
שהאוטובוס דרס אותו.
|
היה פעם איש אחד.
כל הסיפורים מתחילים ככה- שהיה פעם איש... כנראה רוב הסיפורים
הם על אנשים (אחח איזו אבחנה דקה יש לי).
בקיצור, היה איש. שמו אינו עקרוני ממש אך לצורך הסיפור נקרא לו
מאיר.
|
מוקי בכלל לא יודע איך הוא הגיע לעולם הזה.
ההורים שלו (ז"א, אלה שהוא חי איתם, אין שום ודאות שאלה ההורים
האמיתיים שלו) אמרו לו שהחסידה הביאה אותו.
אבל איך חסידה?
|
כולם אומרים שהגוף מת והנשמה ממשיכה להתקיים. הגוף מתפרק
והנשמה ממשיכה להיות שלמה לנצח.
כאילו שהנשמה זה דבר מושלם, דבר שלא יכול להשתנות.
|
בעצם, הוא גם לבש ת'חולצות שלו רק כדי שיחשבו שהוא בן אדם
מגניב כזה שלא שם על אף אחד, אבל היה משהו בעיניים שלו, שראו
שהוא נעלב כשכולם היו צוחקים עליו כל פעם שהוא היה עובר. אז
הוא התחיל לעשן, הוא עדיין לא יודע אם הוא עושה את זה בשביל
התשומי או כי באמת נמאס ל
|
הכנפיים לא עוזרות כשכוח המשיכה משתלט
לא מצליחות את כל הכובד לסחוב
הם מנסים להסתיר, אך הפחד בולט
זה לא כל כך קל לעזוב.
|
אבל אז פתאום השמיים כבר לא יראו לך כ"כ כחולים, אולי בגלל
החור באוזון...אתה תרחם על כל הילדים האלה שרצים מאושרים
ברחוב, וגם אלה שלא נראים כל כך מאושרים, עליהם בעיקר אתה
תרחם.
|
אתם מכירים את הקטעים האלה, שאתם ישנים, ורק בהתחלה, כשאתם עוד
בשלבי ההרדמות (אבל התת מודע כנראה כבר התחיל להשתלט לכם על
המוח) אתם פתאום מרגישים שאתם נופלים? לא משנה מאיפה- מהדרגות,
מהחלון, מהאופניים... זה תמיד בא בצורה שונה, אבל אתם תמיד
נופלים.
|
אתה כבר לא מרגיש כלום. אין שום עצב. שום כעס. הכל נעלם.
אח"כ מה שנשאר זה כלום. חלל ריק. כמו שהתמלאת ברגשות, כך הן גם
נעלמות.
|
אני פותחת את הפקק באמבטיה, ורואה את המים יוצאים ממנה, נעלמים
במן שקט מסתורי כזה, עוברים בסחרור מהפנט מתווך הראיה שלי
הלאה, למקום לא ידוע.
|
|
|
מגזין "טיים"
פרסם סקר חדש,
מסתבר ששלושה
מתוך ארבעה
אמריקאים
מרכיבים 75%
מהאוכלוסיה |
|
