|
בת 17.
גם חוויות וגם דמיונות.
תקראו, תהנו, ותגיבו!
שלחתי חץ. אור. השיער שלה מתנופף. עוד חץ. אור. השיער שלו
מתנופף
|
הוא מין אשליה. לא אשליה מבחינת הקיום שלו, אלא אשליה מבחינת
הקיום שלו אצלי.
|
היא הסתובבה אל הכרית, שמה במהירות תחתונים, משכה מעליה את
השמיכה. הוא שם את היד שלו על הבטן התחתונה שלה, ותוך כמה
שניות היא נרדמה, לא בטוחה מה היא חושבת על כל מה שהיה.
|
ידעתי שהוא אוהב אותי, ידעתי שהוא רוצה שאני ישב שם לצידו,
ושהוא נהנה ממני. אבל גם ידעתי שאת העיניים שלו אני בחיים לא
אצליח לתפוס הלילה. ככה הוא, כשהכל שומם.
|
תחושה נעימה של חמימות התפשטה בי. עוברת בכל הגוף, עושה לי
צמרמורת.
|
"אני מפחדת מזה" פלטה, בעודה דוחה את ידו. הוא הסתכל עליה במבט
המום, חשב מה בדיוק להגיד לה. הוא הסתכל עליה, על הטבעת, על
היד הרועדת שלו, עליה שוב, ועל הטבעת. הוא חיכה לעוד משפט כמו
זה שהרגע אמרה.
|
"אורי..." אמרתי לו ברוך, כמה שיכולתי, מתוך הדמעות. הוא הסתכל
עלי, הבין שאני יודעת והמשיך לבכות. בינתיים הדמעות שלו כבר
הפכו להיות שקטות, דוממות. רק ממלאות את הפרצוף שלו בעצב
נוראי. הוא חיבק אותי.
|
"אתה זוכר שאמרנו שזה לא מגיע לי לבכות בלילה לבד?" היא שוכבת
במיטה, מחזיקה את הפלאפון בידה, יודעת שיקח לה עוד זמן להירדם.
|
הוא מתיישב לידה על המיטה ונוגע לה ברגל. הרגל שלה מצטמררת,
וכל הגוף שלה נכנס למין אקסטזה מיוחדת כזאת שרק הוא מסוגל
לגרום לה. היא מזיזה את הרגל.
|
אנחנו עומדים. מתחבקים. חיבוק שמפצה. על הכל. כל הכאב. אבל הוא
מביא איתו כאב חדש. לאט לאט הנשימות הקטנות הופכות לצרחות של
ממש, צרחות דוממות.
|
הסתכלתי מהחלון המאובק בסלון שלי. העיירה הקטנה הייתה שקטה
וחשוכה. כמו עיירת רפאים. איש אחד עבר ברחוב הקטן. הסתכל עלי
וחייך. חייכתי חיוך רפוי. האיש סובב את ראשו והמשיך ללכת.
תייר. בעוד יומיים הוא יעזוב את העיירה הזאת ולא יחזור.
|
תמיד כולם אמרו לה שהעיניים שלה כחולות קרות, אפורות כאלה.
דהויות. מלאות עצב.
תמיד הוא אמר לה שהעיניים שלה כחולות מרגשות, בוהקות כאלה,
נוצצות. מלאות חיים.
|
הוא ידע שהוא לא יכול איתה, עם כל הנטישות האלה כשהעננים
נהפכים כהים, אבל הוא ידע שיותר מכל הוא לא יכול בלעדיה. וזה
הרג אותו, לאט לאט.
|
היא ישבה על הכורסא, רגליה הקפואות מקופלות תחתיה. היא הביטה
סביב, חוקרת את האנשים שיושבים מולה ועושים שטויות. חלק היא
אוהבת, חלק פחות, חלק בכלל לא.
|
גשם בחוץ, רוח מקפיאה, הכל חורפי - ואני יושבת בחדר, פיג'מה של
פו הדוב, הסקות פועלות, מפזר החום הנאמן שלי מולי, מחכה שהחצי
השני שלי יתקשר.
|
פעם מישהו אמר לי שהכי כיף לילדים קטנים.
|
ניסיתם פעם להשתין במטוס? יופי.
אתם יושבים בכסא, ישנים, אוכלים, קוראים, או כל דבר אחר,
ובכלל לא
|
רצתי בחוץ, באוויר המקפיא והמנוכר. הירח זרח למעלה, אבל הוסתר
על ידי עצים ענקיים. רצתי בצעדים מהירים, גדולים. כאילו אני
מנסה לגמוע את האווירה הספק עצובה ספק מרגיעה, ואולי שניהם, לא
רק מבפנים, אלא גם ברגליים.
|
ישבתי לי בחדר והתבאסתי מהנושא הקבוע בשנתיים האחרונות. אני
גדולה מדי וקטנה מדי ביחד. כבר אמרו לי שאני בת 17 טיפוסית, או
יותר נכון שאני המצאתי את ה'בת 17'. אפילו שאני רק בת 16
וחודשיים. אבל אני ב-יא'.
|
א': "טוב נו, אז מה את רוצה ממני עכשיו?!"
ב': "לדבר איתך, דה?!"
|
|
|
-אבאש'ך
ערומקו?
-כן.
-על ביטוח צד ג'
חשבת?
אפרוח ורוד
משוחח עם סוכן
הביטוח. |
|
