|
ועכשיו מה? מה אני עכשיו, אחרי שכבר פשטתי במהירות את מדיי?
ולבשתי את את הכותנות המאווררות שלי, את מכנסי האיכר המהוהים,
את חולצות השגרה הסגולות?
|
העולם המודרני פונדק מאוס הוא
אינו מקדם פני אורחיו
העולם החדש פרי באוש הוא
על שולחן בית דרכים מעונב
|
ואני מפעם לפעם גם מתרופף
מרגשותיי והופך עצוב יותר
כן זה בעיקר מה שאת עושה לי
הפרטה מאוד בוטה של הנפש
|
ואלרי אני נותן לך כל זה. מוכן להשיל ממני עתה במהירות את הכל.
את חדרי החשוך, את האוויר המעוך שמתבשל פה מעליי, את החלון
הפתוח כדי רבע
|
אני אלם. נכה יש לומר, שכן לא רעיונות נשגבים עליי לבטא, לא
תפילות הודיה, לא זמר עממי, רק תחינות אינטימיות ביותר,
איטיות, חסרות משקל אך מלאות גוף וחלל. הלא אפילו ביום הקר
בשנה, לא התרת צעדיי במסדרונות כוחך.
|
הייתי מושיב אותך בקדמת בית ממורפסת, לצדך עציצי אורגנו
תלויים, הייתי חובש לראשך מגבעת רחבת דף כשל ג'ואן באאז, הייתי
מוסיף עגילים עדינים ביותר לתנוכייך, את שערך הייתי מפזר בלי
השגחה מוקפדת.
|
המכשף האפריקני שלי נכנס למשבר נפשי עמוק. אני לא יודע אם זה
היה באופיו לפני שנפגשנו, או אולי אני דרדרתי אותו למעמקי
הכעס. הוא טוען שהכשפים כבר לעולם לא ישובו לרגש אותו, שכל
המגיה הזאת כבר מתחילה להיראות לו תפלה ומניפולטיבית.
|
וגם את בעצם לא היית אף פעם, רק רוחות מנסרות את האור בחלוני.
אני בטוח שהרוחות הן אלו שמנסרות את האור, לא משנה מה יטענו
המדענים.
|
הדימוי של פרוסט מהזמן האבוד שקראתי בבוקר
מתגלה לי רק עתה,
משקראתי אותו שנית ושלישית.
|
|
|
