|
עדי כבר לא ילדה, עדי גם לא בדיוק אישה.
ילידת 84, אחרי צבא, מחפשת את עצמה בעולם האמיתי
בתקווה למצוא את שביל הלבנים הצהובות.
המילים אבדו לה לאחרונה, נקווה שימצאו את דרכן
חזרה... בנתיים אתם מוזמנים לקרוא את העבר ולהביע
דעה
"כשאנשים קטנים עושים צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת"
ואני מכריזה "אני פותחת!". הכרזה זאת תמיד גוררת בעקבותיה
הערות מצידך. "את אוהבת לפתוח אה?", "מזמן לא פתחת" ואני משיבה
לך בהוצאת לשון שובבה ומתכופפת לכיוון השולחן.
|
מניחה את קופסת הגלידה חזרה במקרר ושמה את הכפית בכיור. הולכת
למזווה ולוקחת קופסא של מלפפונים חמוצים. נאבקת עם הפותחן מספר
דקות עד שהקופסא נפתחת ושוליה החדים חותכים בבשרה. אך היא לא
שמה ליבה אל הכאב.
|
"תגידי, איך הרופא הזה? הוא רופא טוב?" שאלה.
"הכי טוב! הוא ניתח גם אותי ואת יכולה לראות מה יצא". אמרה
המזכירה וסבבה על עקביה, גאה בשיפוץ שעברה המתנה שקיבלה מן
הטבע, מן האלוהים.
|
וכשאני כבר מתכוונת להנחית סטירה מצלצלת על פרצופך אתה שולף
שקית מתנה קטנה ומניח בכף ידי הפתוחה. אני עומדת ובוהה בשקית.
הבטן מתחילה לפרפר. מתנה? ממך? אתה, שאפילו מתנה ליום ההולדת
בקושי זוכר לקנות לי?
|
שלישית בנות צחקניות ועליזות עומדות בכניסה לבריכה מצוידות
בבגד ים, מגבות ובחיוכים גדולים. הן משלמות את הסכום הנקוב
ונכנסות בשמחה ובצעקות לתוך מתחם הבריכה. השומר בכניסה מחייך
אל אחת מהן לבושה בבגד ים שלם כחול. היא מחייכת אליו חזרה,
חיוך גדול ומקסים.
|
היא ציפתה כמעט להכל, לצעקה, לויכוח, לחיבוק, לנשיקה, אפילו
לעט שהוא ירים מהשולחן וישליך עליה, אבל היא לא ציפתה לשמוע את
הדלת נטרקת.
צמרמורת עברה בגבה למשמע הטריקה.
|
אני זוכר את שנינו שוכבים במיטה, ערומים, מותשים לאחר שעות
ארוכות של אהבה. אני זוכר את שנינו נרדמים באפיסת כוחות. אני
זוכר איך התעוררתי באמצע הלילה והבטתי עלייך ישנה בשלווה
מלאכית והכרית הלבנה נראתה כמו הילה ושיוותה לך מראה של קדושה.
|
"ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי שהוא רק שלי"
כשהייתי קטנה תמיד הייתי בטוחה שהשיר הזה נכתב עלי ועל אבא
שלי.
|
כל רצונה בתקופה ההיא היה להתבגר, להיות אישה. לא סתם אישה,
אלא פאם פאטאל מהממת - זה היה החלום שלה, החלום היחיד שלא
הייתה צריכה לנסות להזכר בו כי היא חייתה אותו יום יום, רגע
רגע.
|
לפני שידעתי מה קורה הייתי ערום והיא העבירה את שערה הארוך על
גופי.
עשינו אהבה ארוכה ומתוקה ובסוף נרדמנו שנינו באפס כוחות.
|
היא בכל מקום. היא לא משה ממני לשניה וגם כשאני מנסה להתעלם
מנוכחותה המעיקה נסיונותי הרבים עולים בתוהו. מהרגע שאני קמה
בבוקר היא רודפת אותי.
|
היא הסיתה את מבטה ונעצה אותו באש, מרוכזת בה בדיוק כמו שהוא
היה מקודם. האש עכשיו לא הספיקה לו, הוא העדיף למקד את מבטו
בה. בוחן אותה מקרוב. "אני לא יודעת מה עושה לי יותר חם, האש
או המבטים שלך" היא אמרה "עם השילוב של שניהם אני אמס בסופו של
דבר".
|
התיישבתי על המיטה והבטתי סביב. על אחת הארוניות ישב לו נר
חדש. הרמתי אותו ובחנתי אותו. הוא היה עדיין חם. עלה ממנו ריח
מוזר. אפטרשייב גברי מהול בעוד ניחוח בלתי מזוהה.
|
נסעתי לי ברחובות העיר בשעת לילה מאוחרת. שום דבר אינו פתוח,
אפילו הקבצן שתמיד נמצא ליד הבנק נרדם לו על השטיח המרוט ששימש
לו כבית. נסעתי לי בכיוון לא מוגדר ובכוונה מוגדרת להסתבך לי
בצרות לא מוגדרות.
|
שיערה הכתום נצץ באור השמש כשישבנו על חוף הים של תל-אביב.
נקישות המטקות הקצובות וצעקות מוכר הארטיקים אשר בדרך כלל היו
בלתי נסבלים היוו היום מוסיקת רקע קצבית ומגוונת לרביצה על
החול.
|
Actions speak louder than words
and they charge with blades of cold steal
|
אשתה אותך,
אגמע אותך,
אתן לטיפות
לגלוש
|
תאכל אותי,
טרוף אותי,
זלול אותי עד שתשבע.
|
מרססת האשמות לכל עבר
דמעות עפות באוטומט
|
מדליק אחת אחרי השניה
שואף בשפתיים רועדות
|
מעתה
המילים הללו
יסריחו מאלכוהול
|
מתבשלת בייאוש
המים מציפים את רצפת האמבטיה
|
והכאב הבוער
עוטף את גופי
מדקירות כס העינויים
שבניתי לעצמי
|
המליחות של דמעותיי
כבר מיצתה את עצמה
רוצה לנשוך את שפתי
ולטעום מתיקותו של דם
|
ריסים שחורים
נשלפים
עיניים טובעניות
מבעבעות
|
מזריקה מנות
טהורות
מטריפות
עמוק אל תוך
הוריד.
|
בועות
של סבון
מסתחררות בחדר
|
במרפסת
בין העציצים
כשעלים מדגדגים
את כף רגלי
|
אין לך רובים
גם לא חרבות
כל מה שיש לך
הוא קסם נשי.
|
תנו לכל המשמנים
לכל הווייתכם
לרטוט בצהלה
|
נשיקה מתוקה
ריחוף
כאב מר
התרסקות
|
ואל תשלה את עצמך בשלמות
היא רבת זוויות ותהיות
כמו האור
שאתה מדמיין
לראות בי.
|
נכנסות
יוצאות
נכנסות
יוצאות.
|
בניתי סביבי
חומה.
עבה למראה
אך...
|
מערבולת אכזרית
של תמימות קטלנית
|
בוטשת
מרוצצת
את הצוף מוצצת
פסלים מנתצת
|
ידיים גדולות נוגעות,
פולשות.
|
פיסקת את נשמתי
בעלת את רוחי
|
היא יותר יפה
היא הכי מקסימה
כולם אוהבים אותה
יותר ממני.
|
ידי פצועות
נשימתי כבדה
עמידתי יציבה
ראשי זקוף בגאון
|
מעל מיטתי
לוכד חלומות
עטור נוצות.
|
אני מתפשטת,
לאט לאט,
פריט פריט,
מביטה בגופי הנשקף
במראה.
|
אתה נגן בעל כשרון
ואני כמו גיטרה בידיך.
|
הקיטור שיוצא מאוזניי
יתאבה על כפור לחיי
|
אצבעך הרכה
מטיילת על גבי
כותבת אות אות
|
"למה?"
אני שואלת
את סבא ירח
שניה לפני שהוא נעלם
|
ילדה סחופה
בשמלה שחורה
אבודה במבוכים
של עצמה
|
רוצה ללקק אותו
להעביר אותו על שפתי
|
מביטה בפניך
שנראות כמו ציור
של פיקאסו.
|
מנסה לשמור
על פרצוף פוקר.
|
רגעים מתוקים רגעים מרירים
|
רחוק בקצה הקשת
איפה שהשמש נעלמת
השקיעה מציירת שמיים צבעוניים
|
רוקדים להם במרכז הרחבה
מפזזים לצלילי מיסטר באנגל
|
קראת לי שלגיה,
ליטפת את שפתי
האדומות כדם,
העברת את ידיך
על עורי הלבן והצח,
|
רוצה לחרוט את עצמי
במורד גבך
|
אנחנו מתחרים
במירוץ החיים
המסלול אהבה
סיומו - יחסים.
|
אבל באמצע חנות בגדים?! כשהמוכרת שהיא או שחיפה חבל על הזמן או
דאבה שלובשת צמוד מסתכלת ומתחנפת ואומרת לך כמה יפים נראים
המכנסיים.
|
אל תדברו אליה,
אל תחייכו אליה,
אל תתחנפו אליה,
|
יושבת בחדרי, ליד המחשב. משתעממת. מידי פעם מעיפה מבט דרך
החלון. מביטה על גגות הבניינים, השמיים וההרים שבאופק, הנוף
הנשקף מקומה תשיעית. בחוץ האוויר עומד, כל כך נחוש שלא לזוז
שאפשר להרגיש את זרימתו הצמיגית חונקת את הגרון.
|
"מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת,
מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת,
מטומטמת".
להגיד אלפיים פעם. לשנן את המנטרה הזאת...
|
מסיטה את מבטי ומסתכלת דרך החלון החוצה כשפתאום קול חזק וצורם
מבהיל אותי.
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
מי האחראי לזה
שאני חיה?????
אחת שלא מרוצה
מזה שהיא חיה. |
|
