|
בלו ריין נולד בשנת 1986 בכפר קטן ונידח אי שם בעמק
יזרעאל.
לא מתיימר להיות יוצר גדול, אבל השירים, הסיפורים
והמונולוגים, מחורבנים כמה שיהיו, הם דלת כניסה לתוך
נשמתו, ומעצם כך מגיע להם מקום של כבוד בדפיוצר ולא
בארכיון מעלה אבק...
חושב שהכתיבה היא אחת המתנות הגדולות שניתנו לו.
ואם יש משהו חשוב שהוא רוצה להגיד זה, שאם כבר בחרתם
לבזבז את זמנכם היקר בקריאה של אחת מיצירותיו, לפחות
תגידו איזו מילה או שתיים, לפחות שידע שמישהו בכלל
מסתכל...
הם ישבו שניהם יחד בינות עצי הפרדס הירוקים בפסטורליות שכבר
החלה להיות מגעילה.
|
בוקר, אני פותח את הברז כדי לשטוף את פניי. אני מביט במראה.
חוץ מהקרחת שעל ראשי אני לא נראה חולה.
|
מוטל על מיטה כמעט ללא רוח חיים.
מתאמץ כמה שרק אפשר כדי לקיים את עצמי.
אני לא זז, לא מדבר, לא צוחק, לא שום דבר, פשוט שוכב שם.
|
הגשם ירד כבר שלושה ימים רצופים, מכה בגגות הבתים.
הוא שכב לו בפינת הרחוב, מכוסה במעיל בלוי.
ריצפת הקרטון שלו הייתה ספוגה לגמרי.
|
הרחק הרחק במקום לא ידוע יושב לו איש אחד לגמרי לבדו.
אנשים לא מבקרים אותו, ואין הוא מדבר בטלפון, הוא לא שולח
מכתבים ולא מקבל אי-מיילים.
מחוסר כל היה האיש למעט דף אחד ענק ועפרון אחד ענק.
|
היא שכבה במיטה, מכוסה בשמיכה עד מעל לראשה, מקווה שהיום הוא
לא ייכנס, שיהיה לה לילה אחד של שקט.
|
בין ההריסות שכבו המון אנשים, לא היה ברור כמה מהם חיים, אם
בכלל.
|
כבר הפסקתי לחשוב על המוות כעל גורם מאיים בחיי, אולי בגלל שלא
הייתי בטוח כל כך מה, בעצם, אני.
|
הרמתי את ראשי, הרוח ליטפה את שערותיי, והסתכלתי בדממה בים
הישימון האין-סופי.
הייתי צריך ריגוש אחרון, לזכר אותם ימים של מרדנות והליכה נגד
הרוח.
עמדתי על קצה ההר ורציתי להרגיש איך זה יהיה באמת להשתין על כל
העולם. וכאמור, החיים מכינים הפתעות לאנשים כמוני.
|
לא יכול להיות שזאת היא, חשב איתי בליבו, זה פשוט לא יתכן.
איך ככה באמצע החיים היא שוב הופיעה, רויטל, והפכה לו את
החיים.
|
קוראים לה אולגה, היא עלתה מרוסייה לפני 12 שנים.
בעלה נפתר לפני 3 שנים בזמן שירותו במילואים.
יש לה בן אחד, אלכסיי, שהוכרז כנעדר לאחר 6 חודשים של חיפושים
באתר ההתפוצצות, בתקרית עם המחבלים, ברמת גן.
|
Deamons
,they are inside of me
|
Her eyes were bright as the stars above
You can't be wrong, this is pure love
|
In the darkness of the night
Inside the black shaddows
|
they are glowing
like the stars
in a cloudless night
|
searching for a sanctuary
inside your soul
|
את אשר זעק לבי-
שפתיי לא דיברו,
ואת אשר רצתה נפשי-
ידיי לא הגיעו.
|
אור הירח, הלבן הבהיר
נח בשלווה בין כל פינות העיר.
|
אחרי שיצאנו מהחושך
אל האור ממנו האמת
אינה יכולה להסתתר,
כמעט כולם בכו.
אני לא בכיתי.
|
באמצע של הכל אני ניצב
באמצע של המלחמה הזאת,
שכולם קוראים לה- המצב.
|
במקום ההוא,
בו קרני השמש הבהירות
חוצות את הרקיע
|
את האהבה לא יודעים שם
אך השנאה מקוננת בכל פינה.
זהו מקום הארורים
ולשם בדיוק אני הולך.
|
אמא, גם מלאכים בוכים לפעמים,
מזילים טיפות נוצצות אל האדמה החרוכה,
ומשקים את הפרחים הבוכיים?
|
כל כך כחול הוא היה וכל כך עצוב,
בוכה על האהבה שלעולם לא תשוב.
|
הולך במשעולי החיים
עובר הרים ונהרות,
|
אם אין מתכוון אתה
לצעוד אחרי חלומך בכל מחיר...
|
זרעתי הצלחה
ובשתי ידיי עמלתי
|
מביט דרך שמשת החלון המאובקת.
מסתכל על זרימת הדרך המשתנה,
אך בו בזמן גם סטטית כל כך.
|
התאהב באחרים, ולא בעצמך
לא בתשוקה- התאהב באהבה.
|
שום דבר לא בטוח בחיים,
או אולי זה לא ממש מדוייק.
|
זה כשאתה מרגיש את זה מבפנים ואז אתה יודע,
אתה מאוהב.
|
זה הכל עניין של בחירות -
כמה סוכר אני אשים בתה של הבוקר
ואם לחתוך את הוורידים.
|
בלילות לבנים של ירח מלא
הוא נשאר קר,
|
כנראה שכבר לא נשאר לי מקום לחלום...
|
ניסיתי בכל כוחי להגיע לשם,
בלי לדעת היכן,
אך ככל שניסיתי המשכתי להתרחק.
|
אהבה כמו שלנו רואים רק בסרטים האלה
של השחור-לבן
ושומעים רק בשירים שהרדיו
כבר לא משדר.
|
כי תמיד רואים רק את השובל הזה
שהוא משאיר אחריו, הכוכב.
|
כעיוור המחפש דרכו
כך אני מחפש אותך,
|
כמו ציפור
עם כנפיים שבורות
נשברו כנפי
התקווה.
|
עוצמת את עיניה,
נסחפת למקום אחר,
|
עולות לי דמעות,
אבל אני לא אבכה,
לא אבכה.
|
בד החולצה מסתיר פצעים שלעולם לא יגלידו,
מבט עצוב מחביא בתוכו מראות שאיש כבר לא יראה.
|
לפעמים
מרחק נגיעה מהאמת הפנימית
קרוב כל כך לאושר,
|
באותיות שחורות וגדולות
נחקק שמה על האבן.
|
נותן לעצמי לשקוע
בתוך החלל
שנפער בתוכי.
|
הכאב היה חד ועמוק
למשמע קול המוות הנישא למרחוק.
|
מחשבות ריקניות
תהיות אפורות
הן אבני הדרך
בשביל המפותל בו אני הולך
|
זוגות מאוהבים הולכים יד ביד
לעבר השקיעה המזהיבה.
|
את כל הפחדים שלה היא נועלת בתוך הלב
וסוגרת עם מפתח.
|
לעמוד על דוכן המנצחים
גבוה בכמה סנטימטרים מכולם
מאמץ אל בטני את הגביע מצופה הזהב.
|
ורד אחד
בלב הגן,
ורד אחד
בלבי.
|
רעש המעדר החופר באדמה
שולח צמרמורת לאורך גופי.
|
מבעד לחלון יחיד בחדר מרובע עם קירות מרופדים
אני מביט אל האופק שנצבע בצבעים של כתום וסגול
|
לא צועק, לא שותק-
נושם,
נושם.
|
רסיסים של חלום שפעם היה...
|
כמה מקום שפיניתי בלב
כדי להכיל בו את כולכם,
וגם אם היה קצת צפוף
אהבתי כל אחד ואחת מכם.
|
עברו מים רבים
ושנים רבות עברו
ואותו ילד
מביט באותן עיניים כחולות
על איך שנשטף אל ים החיים
|
כמו חור שחור שבולע הכל,
המחשבות של הלב נדחקות לאחור
|
הסתיו משאיר אחריו צלקות עמוקות של שלכת,
ואני כמטורף נותן לעליו לחתוך בבשרי עד זוב דם.
|
הבטתי בשמי הלילה האינסופיים
כוכבים כסופים ובוהקים השתקפו בעיני
|
אני עומד מול המראה, לבד, לבד.
|
אני, ישראל דבידוביץ', קאפו במלחמת העולם השנייה, רוצח בדם קר,
קר כמו מבטי אל היהודים היושבים בגטו, שכבר לא ניתן היה לדעת
אם רוצים להימלט או למות. ואני בחרתי בשבילם, בחרתי להם במוות.
|
אני ניצב בין מאות מצבות האבן הקרות וצמרמורת עוברת בעמוד
השדרה שלי. אני מרגיש תחושת מחנק.
לפניי בור גדול ובתוכו מונח ארון, הארון של עומר, שהיה החבר
הכי טוב שלי.
למדנו ביסודי ביחד ומשם המשכנו לחטיבה, לתיכון, ואפילו בצבא
שירתנו באותה יחידה
|
יום שלישי בבוקר שעה רביעית, שיעור ספורט.
וככה אני, לא מהמצטיינים, אפשר לומר בלשון המעטה, או רוצים
להיות ממש בוטים, אז בשיעור אני נראה כמו שק תפוחי אדמה שמנסה
לרוץ
|
לפני שלושה ימים התחלתי לקבל מושג, בעצם, מי אתה, ואני עדיין
כל כך רחוק מלקבל תשובה.
תמונה ישנה, שכבר מצהיבה, משחזרת רגעים מן העבר, ומציגה פנים
עם חיוך ממש כמו של אבא.
אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אבל אני לא יודע עליך אפילו
מילה אחת ויחידה, וכמה שהיי
|
"זה, זה ציור של פרפר", אני אומר לפסיכולוג שלי במבחן המי יודע
כמה של כתמי צבע.
"מה זה מסמל בעיניי?", באמת מה?
אפשר להגיד עליי שאני משוגע, אבל בהחלט לא מפגר.
ויש לי הרגשה שכאן אין פרפרים, ממש כמו בגטו.
|
איזה חרא זה להיות מוקף בחברים כל היום, ובערב לשבת לבד, לתהות
אם הם באמת חברים שלך, להרגיש בו בזמן הזדהות עם השיר "lucky"
של בריטני ספירס, וגועל מעצמך על זה שאתה בכלל מכיר שירים של
בריטני ספירס.
|
|
|
אני לא יודע מה
השאלה, אבל סקס
הוא ללא ספק
התשובה
וודי אלן |
|
