|
וכשנפל לו האסימון ופגע ברצפה
כמה שהוא בכה כשחטף את המכה
המטבע נשבר ונשאר רק החור
ואין מי שימלא אותו אין מי שיכול
|
זה המצב הוא בלתי אפשרי בתכלית
לפחות תן לשהות עוד כמה דקות בתרמית
יודעת מי אני? ומה אני? ומי בפנים את?
משערת חולמת. אך העובדות נעלמות כמעט
|
הדרך הביתה הרצופה בחלומות
שכל כולה ציפייה טעונה לכל מה שצפוי לקרות
הגוש העולה המעלה הגרון
עולה לו בנסיקת האווירון
|
הילדון אסף אל חיקו את הבובה הקטנה והחדשה,
מהמדף הנמוך בחנות הצעצועים.
היא היתה יפהפיה והוא היה מוקסם,
משיערה הבלונדיני ומעיניה הירוקות, הנעצמות ונפתחות לפי הוראה.
|
המוזיקה נשברת לקול זעקה דקה
שיר כאב ובדידות ורצון ושתיקה
משב רוח קליל, הקפיא את קהל הרוקדים
הרבה פחות מזיקים, כפסלי קרח קפואים
|
מתקשה להתרכז או להפיג חיוך אסור
בואו בהמוניכם! השק כבר ראשי קשור
|
הולך ונרפה החיוך המתוק
כשידע, דופק לו בדלת
המציאות נכנסת, בלי הזמנה
מתיישבת על ארגז העץ בחדרי
שלחתי הודעת SMS לדמיון,
שיבוא מהר לעזרי
כאב פרץ לפתע מלבי
ונשכב על הפוף הישן
דמיון כבר בכניסה
להגן מוכן ומזומן
|
באטמוספרת בוליביה הדלילה
כשנדרש מאמץ בסיומה של כל מילה
שם, רק בשקע צווארך
מצליחה היא לנשום לרווחה
|
כתת רגליו במסעו אל הצחוק הכנה,
כשבפיו טעם מתוק של עולם קצת שונה.
נשבר כשלפניו אבן נגף שאינה במקומה,
נפל ומעד אף מבלי להיתקל בה עצמה.
|
הנה התאספו היום כל בני עמינו החוטאים
על שנהג בחוסר שוויון מחפיר
על שעל העני העדיף את העשיר
על שרצח שפשע שפגע בנפשות
|
ומה אם אחליט להידפק שוב על דלתות נפשך
בפעם האחרונה בכדי ממש ליפול את המדרגה האחרונה
ולא אשקר ולא אצחק ורק אכאב מולך
ולא אקום כי אמתין שתרים אותי בחזרה
|
מצחוק לדאגה ושוב רצינות
מתאספים איברי פניו להביע את שפנימה.
וכזריחה מעל הרי ירדן
בשעות דימדומים הפוערות פיך
|
זהו, אני מוכנה.
זו אני של מאחורי העפעפיים.
אני מדמיינת את לשונך בין הרגליים
ועוד לפני שנפרדו השפתיים
אתה צולל.
|
הדמע לא פורק
הוא את הרגש מפנק
בעוד כמה דקות
של רחמים עצמיים
|
מהלכות נפשות על תרמיליהן בעולם משוגע
פלנטה בתולית בה אדם עוד לא נגע
|
בלילה, גופי מקיים אנרכיה נוחה
המוח בלהט מעלה את דמותך.
הלב מתדפק על בית החזה,
והעיניים שרויות במין לחלוחית קבועה.
|
חריקה מוכרת של אוזניים מזדקרות
לשמע ניצוץ של בכי זרים
כי יושבת ילדה כאן בין מסדרונות
ובוכה בכי תמרורים
|
ומצטבר בי כעס וגובר הרצון
שוב לשתוק, ולהיכנע לך, אדון
ואוהבת אותך כשאתה לי מקור מפלט
ואני אוהבת שאין לך הבעה או מבט
|
לוקחת אותך למעלית, ולהיתקע
כי כך הרי מתחילים חצי מסיפורי האהבה
לוקחת אותך לאי קטן ושלו
אני, אתה ועוד שני עצי קוקוס, אולי שם הקסם כן עובד...
|
ובין שורות שורות של עקבות
מצאתי גם את עקבותיך שלך
היו ימים בהם כפותינו היו חופפות
|
דרוש - לב
לב מחפש דירה
אבד - לב
נפטר - לב
השבעה תיערך במוח
מתחת לאונה השמאלית מימין...
|
כי הכי חשוב לא לאבד את הילד
הוא ביקש כל כך בשקט שתשמור עליו קרוב
הרצינות הזו - היא ממכרת!
|
מטפטפות עליי בעדינות אך מרטיבות
אותן המילים ואותם כינויי החיבה
הם יושבים בלילות, עיניהם אדומות
ותופרים במרץ את חוט המחשבה
|
שהמפתח הקטן החרוט על ריבוע המתכת
יזכיר לך שלבי הנעול עוד לא מסוגל ללכת
יזכיר לך שלא שחררת אותו לחופשי
שבהיותך אתה בקלות החזקת בנפשי
|
באימפריה שלך כל רגשותיי המודחקים
אז אני חוזרת שוב לחשכה
ושוקעת בהרהורים וערפלים
|
תמיד שקופה - גם כשאסור
ומאמינה שאין דבר יותר יפה מחיוך קצת שבור
זה אומר שיש לך היסטוריה עם העולם הזה
זה אומר שאת מכירה כל רסיס של עצמך
|
עלי הגביע נפתחים אט, אט
מפני מקום לנולד
כשניצן קטן וורדרד
אל אותו טבע פראי נמלט
|
החתך נפער, הניתוח החל
המומחה לרגע מברר מה חותכים
האחות המתלמדת ממלמלת כמה שורות
הרופא מהנהן, מדיו ירוקים, דהויים
|
תתייפח שהלו הנך רק שליח
עבדו האומלל של מלך קנאי
שאת נהרות עיניי מבקש שוב להמליח
|
צובעת לי את העולם אחרת
עם זרם המים אמשיך הלאה והלאה
אצמח ואפרח בכוחות עצמי
|
פיות ושדונים יושבים על שפת המזרקה
אפופים עשן ירוק וניחוח חריף
גחלילית חוגה מלווים בשריקה
מתלטפים בפשמינה, עלומים כאסיף
|
צללים של צחוק
מהדהדים בין הקירות האלה
|
אושר מבעבע מתוך הסיר
חשק מתעקש שנפסיק להסתיר
ואין לי עוד מקום להכילה
אך לא אני אשמיע המילה
|
אופנתי עכשיו לומר, שלחיות פה זה קשה
שכל איש קורס תחת העול שהוא נושא.
אפחיד אותך בחושך, אין לו לחם ולא גג
בואי ואראה לך, לאויב יש מבט מזוגזג
|
לא התכוונתי ליפול כל כך חזק
לא התכוונתי לבכות עד שתצחק
בפניי התשושות מלילות שכוחי שינה
בעיניי הקבועות כבר במבט שהוא תמונה
|
חשבו הרבה על השמות ההלו
התרגלו לשמוע אותם במאוויי המחשבות
עד כדי כך שבאופן לא רצוני
כמו רפלקס או שיעול משתנק
הם מבעבעים בך תחושות של אושר
|
נמדד!
בעיני כל עובר אורח.
נשכח!
עד שבא לי לצרוח!
|
ואחרונה תיבה ישנה ושחוקה
הנעולה במחסום ובריח
ממנה נשמעות דפיקות
באופן מתמיד ובמקצב קבוע
|
עכשיו הבעיה שכבר אמרת פעם אחת לגבי הבגדים והסברת בדיוק מה את
מצפה כי את מבינה שהצד השני פאסיבי כרונית. ואז... שקט. הוא
חוזר למאורת הפאסיב המפוארת, מקושטת בצבעי מרקר בציורים של
פטריות ופילים וסרטונים מצחיקים בפייסבוק. את באמת לא מחפשת
סיבות ליצור קשר, פשוט
|
איזו מן ידידה את אם עליו את חולמת בלילות
אם בחברתו את מביטה בקנאה
אם כל מילה שלו את נוצרת, ושומעת כמו בסרט נע...
שוב ושוב ושוב, משחזרת את הרגע כמו ילדה מסכנה...
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
