|
בהיזכרי כעת בראשית הקיצים
ארצה רק עוד לדעת שלא בערו לשווא,
שהיו עלומיי כאותם קוצים,
שבהרגישם ברוח הנושא הבטחות,
יקבלו זקופי קומה את כורח הדליקה.
|
בנפילתך אל בור המראות
נגלית לך עריית העיר
ומערה יער בה
|
לא כמו קליאופטרה
שכל ארץ הנילוס
הייתה לצנינים בעיניה
וידעה כבר ממלכה אחרת
|
ונדמה שימיי כבר כתובים
וחתומים
אבן אין לה הופכין
בין ספריות האתר
|
וכשמושים החוצה את גופו
עדיין אינו יודע שחי הוא
ראשו סחרחר עליו
וכל מרכבותיו נוטות בין גלים
|
קרב היום שבו
לא אוכל עוד לשאת
את בוגדנותן של ערי החוף,
שבהתפורר הממלכה (והיא תתפורר)
תהיינה הראשונות להתיר עגינתן
מחבלי ארץ זו.
|
חיפשתי אררט אחרת
כמו המבול ההוא נשכח ממני
כמו כבר שככו הימים
|
סדום בערה
והשיעור נמשך כנצח
כל כל פחדנו
שמורתנו תיסוב אחור
|
שעות גנובות לא ימתקו.
האבן שהוטלה אי אז
אינה שוכחת את יד מיידה;
מעגלים של אובדן
|
והייתה הבוצה האחרת.
לא זו שכיסו שושני הנהר.
אולי היה זה רק כזב הנחל
|
ההתרוקנות הזו
שהיא כולה שקיפות.
האדום המתבקע מתוכה -
לב מתגחל באור המשליד
|
לפעמים חורף שחון
מסתיים בקצה פרוור
היכן שאינך מצפה לפריחה.
אובך החג שוקע לפתע
|
אני אינני מקליט דבר מלבד מוות.
למעשה, אינני מקליט דבר.
אני דוגם את שנחזה
להיות בר-חלוף;
|
בראשית הייתה חבטה.
משהו פגע בדופן.
חשבנו: סנונית שאבדה לה דרכה
אבל האביב לא איחר.
דבר נורא בישר את בואו
וזו הייתה שעתנו היפה ביותר.
|
אדם זה,
שטביעת החורף כבר בו,
שהוא עותק יחיד, עולם,
|
הכוכבים הם קהל תלייניי
דממת הלילה יורדת עליהם כמצנפת.
מזרמי העומק עולה ההכרה, נצרפת.
|
השפה נמתחת לכדי
חבל דק
עד שאיש מלבדך אינו מבחין
בתהום הפרושה למרגלותיך.
|
משהבחנתי בסדק הנבעה בתקרה,
החלו לדלוף השמועות
כמו מעצמן.
טפטופי מידע ראשונים
חלחלו דרך הצינורות המקובלים.
|
יד השיכחה כמו נשלחת אז,
צמצם נסגר עליך כטלף
להנציח זרותך.
|
אם תלך אל ים האתר הגדול
בשעת כיבוי נשכחת,
אם תלך
אל תשעה לשאון הגלים
|
ונדמו לו הרחובות עתה סגופים ומרודים
לא הוד מלכות בם
כה אבודים היו חייו ההם
שמיים מבעד קוף מחט
|
פעם עירי הייתה נהר
כבר שכחתי ופתע זרם שטף בי
ונזכרתי אז שמיה נסגרים עליי
|
יופיים של גני עינויים
הוא בטבעיות בה נשללות מאדם זכויותיו
עקירת צלם אנוש באור הרך של מאי היא דבר מובן מאליו.
|
ואז הכה הברק.
לרגע הסיח את הדעת
מלב החשיכה המזדנק לו
מבעד לצלעות הלילה.
|
והייתה זו רק מראית היותך
חומקת בין סנוורים
כשהצלפים נמנמו
והאוויר לא נשא דבר
מלבד כובד הבריחים
|
יש וחולמים בהקיץ
נקראים בבגרותם
להשלים שיעורים שהחסירו.
|
תשעה קבין
של עומק מר
קוראים לי הקולות
לא אדע, נים נסתר
|
אין זה
שיכרון ליל קרבות.
זה מכבר חדלה תרועת ההמון
ויין הניצחון שוב נלגם אל זגו.
|
את עוורונם של רבבות אנשים זעירים
שבורי לב, היוצאים מדי לילה אל מותם
את הנזקים המגוחכים שגובה הקרבתם
|
אלוהים מצלם את צלמו
והרגע אובד.
|
כשיתעוררו הזקיפים
יהיה הלילה כבר מנוקב ככברה,
תרמילי כוכבים זרויים
מכל עבר
|
איני הכותב.
בימים עברו
מינני שגריר.
עד כאן הכל שריר.
חסינותי לא עמדה לי
עת נדם עטו.
|
לאחר הצגה
לגיון הצופים צובא
על פתחי היציאה.
לרגע נדמו כתליו
של התאטרון היפני
דקים כנייר מבוטן.
|
על חוט השעה
יתנודד היום ההוא, כבר צל.
גחליו עוממים
מקדיחים נזיד אפל
|
נעדר אחד
מול כל צבא הלילה
|
בגלגולנו, גולם הפך פרפר
ובטרם ידענו, קם עלינו יצרנו
|
והרי בסך הכל רציתי לדעת
מה יש שם
מעבר לשטח המת
ובעצם לא היה כלום
|
הלילה יחצה
גבר לבדו
את הגבול.
גבו אל המסך המוחשך
והוא גורר את עברו כמלכודת.
|
לרגע שמטת את הרצועה
והרגע לעולם לא ישוב.
כה נרפה צל אחיזתך
במובן מאליו. כה רפאי.
|
חיים כמשחק קלאס שנזנח.
דילוגי הנערות הנשמעים מעבר קירות
שהשנים העלו בהם אזוב.
|
הטקס בעיצומו.
אתה רק כלב תועה
שנקלע לגיא צלמוות.
|
ציפורים עקורות מלב
תמיד חוזרות בחשאי אל
קיני הרפאים שלהן
|
קרום היום נבקע
בצניפת רשתית -
דק מדק, מכחיל
דם ההמלטה
במבואות האור.
|
דו"ח זה נכתב כמו מעצמו
לנגד שמים ריקים מלוויין
ביודעי כבר שהמשימה לא תושלם
שחורף נוסף לא יבוא.
תחזיותיי נטרפו כולן.
|
ובבוקר ההוא
כמשו גני ההרף
והבאיש הפרי.
כענפים צלופי רוחות
|
לו לרגע נשמטתי
מזכרון העדר
להיות קצה האפור,
פיל לבן
|
מבעד לכילת התום
מצטמצם הפרבר
לכדי מלכודת
|
חופש התנועה בחלל
דורש התמזגות מוחלטת עימו
אקרובטיקה של מוות.
|
מעל הגגות הכהים
נחזית בהם הלבנה צפה כעובר,
מוגנת, ללא מום.
השיר מעולם לא נולד.
|
אל הארכיון האישי (37 יצירות מאורכבות)
|
|
ביש מזל:
להיות הומו.
הגזען. |
|
