|
כל מה שניסיתי אי פעם לרשום פה.. נשמע כל כך פתטי..
הנני לפניך
בים אין-קץ מעל אדוות בדידות,
ולמגע ידיך
אקרא בקול חנוק.
|
שניים
עוטפת להבה יחידה,
אור וחשכה,
במין בריאה זעירה; יוצרת ומבדילה.
|
שיר שנשכח,
משפטים חסרים,
חרוז מאולץ,
בקצוות הכתבים.
|
צחיחים פניי הקרקע
כי דמעות ייבשו שחקים,
בל גשמים רקיע חמה
והקיץ כמה לדם ענבים.
|
אינני מבקש ממך,
לפתוח את לבך אליו,
ולחבקו בזרועותייך,
|
וכעל בימת אבנים משתלבות
בנעליים בלויות וקרועות,
עליה עוברים חיי.
|
בשכרות אווילה,
בפיקחות מבישה,
בזעם,
ומבוכה,
|
אני מעביר, מנצור לבודדת,
ולבך כתמיד הוא, על הכוונת,
נקירה יחידה תשתחרר בקרירות,
והקליע יחדור ויגרום לך למות.
|
כמשב רפאים סוער
על חופיו של אי הים הסוגר,
כהבזק אור בלילה קודר,
ולהב קר בלב חי ובוער
|
בתנועת יד עייפה,
פנית ממעל-
אל תהום הנשייה,
והשחתי נפשי,
כי בינות הבריאה,
לא היה מקומי.
|
כקרום פרי הגפן ענוג גופך למראה,
עד כי במרתף טחוב שבי נסגרתי
|
והיא כפרפר,
לא דואה בשמיים
ואינה רובצת על האדמה.
|
אבדת בי,
מייתרי קולי לא ירעידו את שמך,
בדעתי לא אזכור את תווי פנייך,
אקיץ מחלום אליו תפלשי,
ואפסיק לחפש את עצמי בשירייך.
|
לא כמו כולם,
כסערה הנצפית בדממה,
כאנחת העולם,
לא אומרת מילה.
מוחבאת בין נוצות פלומתה.
|
עיניי שקועות בעינייך,
לחישות גוועו בדממה,
שפתיי קרובות לשפתייך
וקול נפש שקע דומייה.
|
הנה עולה השחר,
צירי לידה של יום חדש
|
מבצר מסורתכם
יסודות הסדר בדעתכם,
האין הם חומותכם?
עריצות ושרירות לבכם?
|
וכשהאדמה מתכסה בתכריכים,
ניתזים הגשמים,
מתרוקנים מהמים עננים.
|
ובחצי פה, חצי חיוך,
החוויתי לי קידה
|
בין הגאיות,
צלמוות על פניהם,
והלילות לאור מפציע ערבות,
כשהיום כלוא בקו אופקיהם.
|
על רקע הראשונים בכוכבים,
ותפאורת אורות שמים,
מבכי מלאכים בצל האלוהים,
צוירו מאפר האותיות... מילים.
|
בדד הוא ישב על ענן מעורפל,
מטפטף לו דמעות על העדן הדל,
ומנופף לעיתים בלי משים במגל,
אל עבר מלאכים השרים באלל.
|
פיסות מתוכי נקטעו,
כשהשפיות הזדנבה לתוכי,
מעורפי התקוות נגדעו,
ותסכול השתקע בחזיתי.
|
נשימות ליל קריר,
עולות ויורדות,
מאדות האוויר-
מציירות על זכוכית,
מין שכבה שברירית.
|
בחשיכה עירומה,
למאור הלבנה,
בין סדינים סמוקים
מחטא ותאווה
|
הרגני!
אם שתיקתך אכן ריקה,
אם לתפילות אין מענה עוד ברקיע,
אם צדק לא ידעה האדמה
ואת צלליך השבים לאפר לא שכלה.
|
וצרו עיניי בציפור השמיים,
חשקתי בחירות השחקים,
|
אחדים חלפו על פניי
באור של כמעט צהריים,
ובשהות המספיקה לחשב את דבריי
|
בת קול עלתה מן השחת,
ומסביב הצוואר הקשר נפרם,
מילים המשכרות בנחת,
את המוות גרעו לאדם.
|
את הדרך ללא המוצא,
מעידה לבור בלי תחתית,
טביעה מתונה בביצה,
דם הנספג בטלית.
|
ואם אשא תפילה
אל עבר השורות,
|
אל הארכיון האישי (43 יצירות מאורכבות)
|
|
לעזאזל!
איזה בן אלף אחד
קרא את אחד
הסיפורים שלי,
וכתב בביקורת
שלו שהוא מאוד
מלודרמטי!!!
איזה חוצפה!!!
הוא בכלל קרא את
הסיפור?!
תאמינו לי,
עברתי על הסיפור
הזה אלף פעם,
ואני לא מבין מה
לא דרמטי בו!!!
ץ סופית מטיח
האשמות. |
|
