|
זמן רב מאוד עבר מאז העידכון האחרון, ואיתו גם המון
שינויים מהותיים.
הילדה הקטנה התבגרה, יצאה ממשברים רבים ונסיונות לא
מעטים, היא עכשיו חזקה בזכות עצמה, אך עדיין ישנה אי
שם נפש אפלה ואומללה אשר משתלטת על היוצרת בעיתות
משבר.
יש רגעים שבהם היוצרת מרגישה שהיא ממש באופוריה ואז
כמובן היא נופלת חזק..
מידי פעם מרגישה התרוממות רוח. ואז כרגיל... המדרון
תלול מאוד.
דיברנו על כל מיני דברים שבד"כ לא היינו מדברות עליהם ליד
החבר'ה..
כמו..
לברוח.
|
אין לי מושג מדוע זה כאב לי, אבל משהו בראש כאילו התקבע על
השמות האלה שלא הכרתי, זימזם לי כל הזמן כמו זבוב נודניק שמסרב
להרפות, ניסיתי להתייחס לזה בביטול, אך זה לא עזב אותי..
|
לעזאזל עם הילדה הזאת......
היא הורסת לי את כל התוכניות שלי!
איך שבא לי לרצוח אותה.. רק שלא תפריע לי יותר!
אהממ.. זה רעיון טוב בעצם.
|
הייאוש הזה.
הבדידות הזאת.
מה הם עושים לנו?
פוגעים.
זאת למדה על בשרה הילדה הקטנה שיושבת לצידי ואומרת לי כל אשר
אני מקלידה כרגע..
|
לבסוף ההניתי להקשיב..
פספסתי כבר את הרוב אבל הספקתי לשמוע משהו...
"........ רק שתדע, אלון, שאני לא מסוגלת בלעדייך, אך גם לא
איתך.."
|
אני היא אחת
אך פנים רבות לי
|
הבטחות ועוד הבטחות פורחות באוויר כמגדלי ענן נוצצים מטיפות
מים שאך זה נוצרו...
|
אי שם,
אני יודעת
שמחכה לי
דבר מה...
|
שוכבת על החוף הלבן,
פשוטת איברים
|
הולכת אני בגיא צלמוות,
גופי נטרף בדרך
|
כל כך קשה להתקרב אלייך
ובאותה המידה להתרחק ממך
יש לך אישיות כובשת
כריזמה מושכת
|
היסודות החזקים נלחמים זה בזה
אין פה מנצח ומפסיד
תמיד שניהם יצליחו במלחמתם
ורק אנו סובלים
|
עוד דמעה נופלת לה,
הזמן עובר באיטיות מרגיזה,
האדמה נהיית לחה
|
מה אני אעשה?
איבדתי את כל היקר לי,
|
שיהיה, פשוט שיהיה.
לא איכפת לי
|
נהרות של דם זורמים ברחובות
השמיים אט אט מתעכרים
|
עומדת לבדי על המזח הישן
מסתכלת קדימה, על השקיעה
צופה בשמש, איך שהיא מתחברת למים
והשמיים מחליפים צבעים,
מתחננת להיות חלק מכל זה
|
אם רק הייתי יכולה,
כבר ממזמן הייתי עפה...
|
היש דבר כזה שנקרא שלום?
אהבה?
חברות?
יש דבר כזה?
|
חושבת שזה חלום בלהות,
אך למעשה זו המציאות...
|
לפעמים הבדידות יכולה לפגוע בנו
לפעמים היא אוכלת אותנו מבפנים
|
כבר מזמן איבדתי כל מטרה לחיות
ממשיכה להתהלך בעולם בחוסר מעש
|
שקטה כולי, לא נעה ולא זעה,
לא שמה לב לקולות...
צועקים את שמי כל הזמן,
ואני לא מגיבה כמו זומבית,
|
ממרומי בגרותי אני עדיין רואה בי ילדה קטנה
מהססת לשלוח יד בעולם הגדול והרחב
מפחדת פן אפגע, שכן מרגישה אני תמימה
ופגיעה עד כדי שאחוש כעלה נידף הנע עם כל משב רוח.
|
נמאס לי לחכות
לטלפון שלעולם לא יצלצל
|
שם, בין אפלולית העצים עמדה לה דמות קטנה
והסתכלה עליי בעיניים קרועות לרווחה כלא מאמינה...
|
הגוף שלי כאן.. אבל הראש שלי במרום אחר...
אני לא חושבת על דברים שטחיים...
רוצה רק לחשוב על הדבר הכי חשוב לי...
|
כל מיני רגעים עוברים עלי בכל רגע
כל רגע שונה מקודמו
אין רגע דומה לרגע אחר
|
רק בשבילך..
הכל
אני אמשיך לחיות עוד קצת
|
רק זיכרון מתוק אחרון,
שילווה אותי ברגעיי האחרונים...
|
אימא, אימא, הוא מכאיב לי!
מושך הוא אותי למטה,
|
עוגי פלצת..
דגני הבוקר של תלמה
שכולנו מכירים מילדות..
הקופסה הסגולה עם ציור התנין
שנקרא עוגי
|
שכבות רבות של כאב
עוטפות אותי מכל עבר
|
נעמדתי מול הצוק הכי גבוה שראיתי בחיים שלי כאשר הייתי
מפוכחת...
אבל בשארית כוחותיי נאחזתי במעקה וצרחתי לעזרה
חבריי שהיו בקרבת המקום שמעו אותי צועקת וחשבו שאני אי שם
במעבה היער ולכן לא חשו לעזרה.
|
עכשיו אני רצה בשדות הנצח
סופסוף השתחררתי מכל המוסכמיות הנוקשות
אבל יש אחת שעדיין אוחזת בי מאחור
|
כבר כמה זמן שאני יושבת כאן, ללא מעש, ללא עניין בשום דבר
חיצוני...
מכונסת כולי בעצמי, שוקלת מידי פעם לשלוח יד בנפשי, אבל כל פעם
שאני מתקרבת לביצוע, קופץ לו איזה קול קטן ומעצבן שאומר לי לא
לעשות זאת, כי אז אפספס את הגדולה שלה נועדתי לכשאתבגר...
|
העיניים הן החלון לנשמה שלנו...
|
|
|
אפשר ללכת עם צב
למכולת, אבל אי
אפשר לקנות איתו
כלום.
מובטל עם צב |
|
