|
צליל בתו מאוד גבוה.
יושבת על הכסא החורק שעשוי מעץ בצבע חום ישן מבריק מלכה בחדר,
מתבוננת.
|
ראשה לוחש
ליבה זועק
כה מנותק
כה משותק
מרגיש כמו משחק.
|
כמו בתפילה לוחש, מילים אומר
כמו באדמה שורשים טומן ושובר
שובר כך אותי כאילו זה הדבר הכי קל
שובר כך אותי כאילו לא אכפת לו בכלל
|
מתגעגעת לאמונה,
השקט שבתפילה
בלי חבלים עליי, עם קצת שלווה
כשכל מה שנותר בליבי זה הרבה אכזבה.
|
תקועה לה במעגל ללא מוצא
שוכבת במיטה אחוזת אימה
כמה עוד זמן כמה עוד רע
אין שום בריחה, אין לה ברירה.
|
היא הלכה שם, לבדה,
היה לה קר,
קיוותה שיבוא,
שיחמם אותה, שיזכיר לה.
יותר מדי דברים קרו,
יותר מדי עבר
הפצע לבטח לא יגליד לעולם.
|
בלי רוך, בלי תקווה, למה היא כמהה?
|
|
|
הצבא מזיין אותי
כי המתנחלים
מזיינים את
הערבים, הערבים
מזיינים את
החברים שלי, כי
הם מזיינים את
החברים שלהם,
החברים שלהם
מזיינים אחד את
השני כי אין להם
את מי לזיין.
ואני. אני מזיין
מתנחלת שהכרתי
ליד שכם. זאת
אומרת שאני
מזיין את הצבא.
זאת אומרת שאני
מזיין את עצמי.
איי! |
|
