|
צליל בתו מאוד גבוה.
יושבת על הכסא החורק שעשוי מעץ בצבע חום ישן מבריק מלכה בחדר,
מתבוננת.
|
ראשה לוחש
ליבה זועק
כה מנותק
כה משותק
מרגיש כמו משחק.
|
כמו בתפילה לוחש, מילים אומר
כמו באדמה שורשים טומן ושובר
שובר כך אותי כאילו זה הדבר הכי קל
שובר כך אותי כאילו לא אכפת לו בכלל
|
מתגעגעת לאמונה,
השקט שבתפילה
בלי חבלים עליי, עם קצת שלווה
כשכל מה שנותר בליבי זה הרבה אכזבה.
|
תקועה לה במעגל ללא מוצא
שוכבת במיטה אחוזת אימה
כמה עוד זמן כמה עוד רע
אין שום בריחה, אין לה ברירה.
|
היא הלכה שם, לבדה,
היה לה קר,
קיוותה שיבוא,
שיחמם אותה, שיזכיר לה.
יותר מדי דברים קרו,
יותר מדי עבר
הפצע לבטח לא יגליד לעולם.
|
בלי רוך, בלי תקווה, למה היא כמהה?
|
|
|
עשיתי
חושבין...
אשור אובליט ה1
היה ממש שאקל,
וכך גם
אשורנדרפל ה2,
תגלת פלאסר ה1,
תגלת פלאסר ה3,
סרגון השני
וסנחריב. אבל
אני? אני
נדפקתי. סתם
הייתי איזה מלך
אשורי שאף אחד
לא זכר...
טוב... לפחות
אני לא
אפרחדון...
כי כולנו הרי
יודעים מה קרה
לאפרחדון...
חחחח...
שלמנאסר. |
|
