|
ילידת 1983, אי שם בין איי הכנרת.
עצה קטנה לחיים - "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב
בלבד, כי הדבר החשוב ביותר סמוי מן העין".
חיים מקסימים לכולכם.
כשתבוא אליי מחר, אתה לא תכיר אותי. אני אשנה את עצמי. אהפוך
לאדם אחר, אשטוף את העבר מתוכי ואוציא את הכל
|
בסביבות גיל 14 חלה נקודת מפנה בחיים שלי. כן, כן, אותה נקודה
שכתבתי עליה כאן, שהיא משנה אותך ואת תפיסת המציאות שלך לגבי
העולם ולגבי עצמך. ועם נקודת המפנה, באו גם החלומות. התקוות.
הפנטזיות. הדמיון. הרצון. הדחף. המציאות שטופחת במהרה על הכל.
הכאב. ההתפכחות.
|
...אבל המחלה שלו הבריחה את כולם
הם בכלל לא ידעו שהיא קיימת עוד
היא נשמעה להם מוכרת אבל חלפה מהעולם
ובזמן שהם שקועים להם
בשנות האלפיים
עם כל הריגושים, הכיף והזיונים ...
|
המסך הקרין סרט, אמור להיות סרט קומי או משהו בסגנון, ככה
לפחות אמרו המודעות. המודעות הארורות האלו, תמיד מבטיחות עולם
ומלואו, ואילו כאן בפנים הר געש של הורמונים, חבורת בני נוער
זרוקים להם על המושבים ובכלל לא מביטים בסרט.
|
לא נתתי לך דרך לברוח. מולי את תורידי את ההגנות, תורידי את
הגומייה שהדוקה על שיערך. ניסית לנוע מתחתיי, רק החזקתי אותך
חזק עוד יותר. לבסוף סובבתי אותך ואת נשכבת על הבטן. הנחתי את
שתי ידייך פרושות לצדי גופך, הכל בשקט דומם. אצבעות ידיי החלו
עוברות בשיערך האסו
|
" יש שני טיפוסים של גברים בעולם - הטיפוס שרוקד והטיפוס שלא
רוקד" קבע ג'ו נחרצות וחיוך של סיפוק, כמו תמיד, היה מרוח על
פניו בעת שלגם מהבירה והניח את הכוס ריקה למחצה על השולחן
העגול.
היינו ארבעה סביב השולחן הזה.
|
הלוואי וידעתי מה להגיד לך כדי שהכל יראה לנו נכון. הלוואי
והייתי יכולה לראות אותך מבעד לחזות הקרירות שלך, כדי לדעת ששם
מסתתר האיש שאהבתי. הלוואי והיית נותן לך הזדמנות שנייה, אבל
אתה מוותר לעצמך נורא מהר.
|
הקפה של הבוקר הולך להגמר.
אתה עוד לא קמת. דווקא היית טוב אתמול...
|
השד שלי לא אוהב אותי. ככה פשוט, לא אוהב אותי! לא עשיתי לו
משהו רע, אבל הוא פשוט לא מחבב אותי במיוחד, ככה נראה לי. אולי
לא נתתי לו יותר מדי חופש, מי יודע. למי איכפת. השד שנמצא
בתוכי הוא שד ההגיון, שד השפיות הזה שמסביבי.
|
אני זוכרת שבאת אליי בלילה ואני ניסיתי להגיד לך "לא". אתה
צחקת.
הייתי מתחת לשמיכה, החזקתי בה חזק כאילו תגן עליי, אבל אתה
הכנסת את היד שלך מתחתיה בהצלחה מרובה ונגעת בי. תחילה היד שלך
נחה על הבטן שלי אבל אז עלתה למעלה, וירדה למטה...
|
"את לא חושבת שמיצינו קצת את הקטע הזה?" שאלת אותי.
"איזה קטע?" ניסיתי אני לשחק קצת איתך. "שלנסות להחזיר את מה
שהיה. זה נגמר" ענית אתה ושוב הרגשתי כאב חד חודר כמו חץ של
קשת, לתוך הלב.
|
להתגעגע ולהשאיר את זה בתור געגוע...
|
הכרתי אותך בשלב שבו עוד לא הכרתי את עצמי. דרכך, הבנתי הרבה
יותר דברים על העולם, דרך הכאב שגרמת לי.הכאב בעובדה שאף פעם
בעצם לא היית שלי.ואני, כמו ילדה קטנה התמיד מבקשת עוד....
|
"למי את מחכה?"
"אין לי מושג".
"אז למה את עומדת פה ושותקת?".
"יש לך משהו יותר טוב להציע לי?"
|
היא הביטה במראה שהייתה תלויה על הקיר בחדרה.
היא לבשה שמלה לבנה קצרה, ירכיה הרזות היו חשופות...
|
אתה אמור לבוא אליי עכשיו. חשבתי לעצמי מה אתה אוהב, משונה שלא
דיברנו על זה...
|
שימו לב! שימו לב! מוכרים לנו את האושר! כן, כן, במחיר מבצע
אפילו! תמצאו את נקודות המכירה בכל מקום אפשרי: בבית זונות,
בפאב שכונתי, בכיכר רבין, בשדה פתוח עם מוזיקת טראנס והרבה
סמים, באלנבי, שינקין, רחוב חד צדדי, חנויות בגדים יוקרתיות,
בטלוויזיה,
במועדון
|
אז האיש קם בבוקר, המשיך את יומו עד שבאה לו ההארה. ההארה
הגדולה מכולם! משהו חסר!
טוב, כמו כל אדם חושב ומעשי, החליט האיש שאם משהו חסר, הרי
שכדאי לצאת ולחפש אחריו. נשמע קל למדי, לא? אז לא.
קם האיש מביתו הקטן, התחיל לו להסתובב. אולי ככה ימצא מה שחסר.
|
"אני חושב שאפשר להמשיך מאותה נקודה".
"ומה היא בדיוק?".
"נקודת ההתחלה. אהבה".
"פספסנו כבר את הנקודה הזאת במהלך הזמן".
"אבל היא עדיין קיימת, לא?".
|
פעם היה לי טוב.
כלומר, לפחות זה מה שחשבתי.
הייתי אז איזה בת עשר-אחת עשרה, מה אני בכלל מבינה ממה שקורה
בתוכי ואצלי?
לא היו לי שום דאגות, גם לא ציפיות, ולא חלומות.
|
And when it's time to say goodbye
To the little angel's inside
Supergirl will probably cry...
|
המלאך השומר שלי,
איפה אתה?
חיפשתי אותך,
דימיתי אותך לדמות אדם
עד שהבנתי שכנראה המלאך הוא לא אדם
כי מלאך לא אמור לפגוע
|
התגשמות כל הפחדים שלך
בתוך בועה אחת גדולה
מנסה לברוח, להתכווץ ולשכוח
לגעת ולא לגעת בתוך סוד אפל
שעומד עירום מתחת לעלה.
|
והם תמיד באים בלילה מאוחר.
נכנסים לתוך המחשבות שלי, החלומות שלי,
התקוות שלי, הרצונות שלי, הזיכרונות שלי,
הסיוטים שלי, הפחד שלי והנה הם באים...
|
כולנו תלוים על חבל
יד אחת בחוץ ויד אחת אוחזת...
|
שקט עוטף
שקט מצמרר
כמו סכין חותך את פניי
בשלווה מכורה מראש.
|
השמיים מתחילים לקבל גוון שחור
אמרו בחדשות שצפוי לילה קר
חמישה כוכבים נמצאים בשמיים
מצליחים להאיר עיר שלמה...
|
מה שנשאר עכשיו
זה הריקנות שאחרי.
מה שנשאר עכשיו
זה הבדידות.
מה שנשאר עכשיו
זה השנאה שפורצת
|
פס דק מפריד בין שפיות לאי שפיות זמנית או תמידית
מה זה משנה
פס דק מפריד בין כל איש
כל אחד לעצמו
אם מתקרבים מתים...
|
רגע של שקט לא מוצאים בין תוך כל הרעש...
|
ושוב האכזבה, ושוב הפחד
ושוב הריחוק ושוב הלבד...
|
ועכשיו
כתבת לי שורה אחרונה שהולכת ונמחקת
סיגריה אחת נכבית ושלי רק נדלקת
אתה כבר התקדמת ואני עוד נשארתי
מאחורייך, מאחורייך הולכת...
|
שלוש דקות לפני הסוף
ההתפכחות מול ההזיה
|
אדם אובדת לו שלוותו בשעת צערו,
שורות נמחקות ונכתבות בגסות,
כהרף עין, אין הוא יודע
לכתוב את אשר בו,
כי אינו מוצא את שלוותו
ונפשו לא נחה.
|
אישה יושבת לבד מכסה את פניה
גבה שעון על הקיר
מכווצת כולה.
|
זאת מחשבה מנחמת. לדעת שיש דברים שיהיו תמיד.
את לא תהיי תמיד.
אף אחד לא יהיה תמיד
|
אני שונאת אותך.
אל תשאל אותי על מה, יש יותר מדי.
אני שונאת את עצמי.
ואם תשאל אותי למה אני יגיד לך שבגללך.
|
את מדברת, שותקת, מעשנת ורוקדת,
נאבדת, מנסה להרגיע...
|
האם אתה שומע את תפילתי,
היא נלחשת בשקט ואז הופכת ל
תחינה רמה...
|
יצאתי החוצה לשאוף קצת אוויר. הייתי לבד, בלילה של ירח מלא,
אבל משום מה לא הצלחתי לראות את הירח בכלל. ישבתי על איזה אבן
אפורה נטושה, מתכסה במעיל, והדלקתי סיגריה.
אז הרמתי את הראש שלי למעלה, לשמיים.
|
אני רוצה להרגיש את השפתיים שלו מטיילות על הבטן שלי ועולות
למעלה...
|
אני נותרתי מאחורייך הרבה, ומצחיק לחשוב שזאת בכלל לא תחרות,
אבל אני מרגישה שאתה מנצח אותי בקרב הזה בגדול. קרב של מי
מתמודד ומתגבר יותר מהר על מי.
|
השעה הכי יפה ביום זאת השעה של חמש אחה"צ, השמיים מתחילים טיפה
להחשיך אבל לא לגמרי, גוון של שקיעה. המדרכות שקטות, כולם
מתחילים להתעורר ממנוחת הצהריים או מסיימים את העבודה.
זאת שעה שגורמת לך לשתוק.
|
מעשנת סיגריה שאחרי ההתפרצות
סיגריה שאחרי הצרחה
סיגריה שאחרי הבכי...
|
לי ולשקט שאופף אותי הייתה לפני כמה זמן שיחה.
ישבתי אז בחדר שלי, שמעתי מוזיקה, והיה נורא שקט, למרות שבעצם
היה הקול של המוזיקה.
משום מה בקושי שמעתי אותה בפעם הזאת.
בכלל מישהו אמר לי פעם, שאני נוטה לשתוק הרבה.
|
שאדם אוהב כך, זה כואב, כל יום שעובר, הוא מבין יותר איך הזמן
הוא אויב. ואת רק רוצה לחשוב שוב את החיבוק ולהשיב לך שוב את
כוחותייך, להשפיע.
רוצה להסתכל עליו ולדעת את כל אשר לא ידעת קודם.
|
שאת עוצמת את העיניים, מה את רואה?
|
כי אמנם החללים שבתוכי הם שקטים לרוב, מתחילים מקטן, אבל זה
הקטן גדול יהיה, כך אומר המשפט...
|
אתה לא רואה מה שאני רואה מכאן
לא עומד בנקודה בה אני עומדת
איפה שאני בוחרת להפסיק לראות
אתה ממשיך לראות...
|
אני קוטעת את המכתב באמצע. לא כי נגמרו לי המילים. פשוט כי
עדיף. לחתוך בשיא. מוכר לך?
|
למה, הא? למה כל זה קורה? מי קבע שזה מה שיהיה? מי אמר?
עשיתי לך משהו רע? הרבצתי לך? שנאתי אותך? תגיד לי למה! אתה אף
פעם לא נתת לי סיבה!
|
לפעמים אדם עוזב מקום מסוים רק כדי שיהיה לו לאן לחזור.
שאני אעלה על המטוס בעוד חמישה ימים אני אפנה את הראש אחורה
ואראה אלפי אנשים עולים יחד איתי, למסע שלי עם עצמי...
|
אני מנסה לבכות. אני רוצה לבכות. אבל לבכות כמו שבכי צריך
להיות, כמו חיה פצועה, בכי חזק וזועק, המרעיד את הקירות. בכי
שאחריו.
|
מחשבות של חורף חודרות לפתע אל תוך המוח, שמקבל בעיקר גלי חום
מאשר גלי קור, בתקופה הזו של השנה. אני יודעת שעוד מעט השמש
הבוהקת ששולחת קרניה מבעד לחלון תעלם לה, ומה שיישאר זה החושך
ששורר על פני סדום. ובשמיים כמה כוכבים מאירים, כמה בני אדם
מאושרים.
|
זורקת ספרים על הקירות, משליכה חפצים.
לא אותם אני רוצה להשליך, אלא להטיח את פניי שלי בקירות, עד
שדם יירד...
|
תביט עמוק
עם העיניים האלו שלך,
תרות אחרי משהו, אחרי מה הן תרות?
|
לא יודעת מה יש לי.
נמאס לי כבר לחשוב. באמת, לחשוב יותר מדי בסוף עושה כאב ראש,
ולי יש הסטוריה ארוכה בכאבי-ראש.
וכל מה שיש לי בראש עכשיו זה רק...
|
די מפליא לחשוב.
כי הרי אתה, שמתמודד על בשרך עם מציאות של משפחה שלא בחרת
להיוולד לתוכה ולתוך המטען שהיא נושאת...
|
תביט בי עכשיו.
אני לא צריכה לראות אותך, לא צריכה לדעת איפה היית ומה עשית.
רק תביט בי עכשיו, תרכז את העיניים שלך ושדמותי במוחך תעלה, כך
תביט בי.
|
תחתוך את החבל חזק.
תצרח את המילים חזק באופן שזה יכנס לתת מודע ולא יתן לי מנוח
שיהיה מחול שדים שחורים שיאמרו את הכל באופן ברור.
|
...והסוף קרב
החיים מעבר לפינה
העיר מחכה
רק לי...
|
להתנועע בתוך המרחב
לתת לאלפי אנשים ופרצופים לחלוף על פניי...
|
הכאב הזה משתק אותך,
אתה לא צריך לומר לי דבר
מרחוק אני מביטה בך...
|
כמה קרוב שאני יכולה להגיע
תמיד יהיה אחד אחר לפניי...
|
לבכות את כל הדמעות.
גם את אלו שאבדו בים...
|
פחדים עטופים תחת מכסה של חיוך
עיינים בוהות לא יודעות לאן
שקרים מביאים כל יום זה כבר דבר שבשגרה...
|
אל הארכיון האישי (14 יצירות מאורכבות)
|
|
מה שיפה בסלוגן,
זה שאתה אף פעם
לא יודע אם הוא
באמת התפרסם.
המנפיש
|
|
