[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בילי אורן
 bili-o

אל היוצרים המוערכים על ידי בילי אורןאל היוצרים המעריכים את בילי אורן
משתעשעת עם עזות רוחה
ועם הזכרונות
ועם הפחדים




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
דיאלוג
"מרכזיה שלום"
"שלום".


"איך אני יכולה לעזור לך?"
"איך את יכולה... איך באמת".

זכרונות
כנראה ראית שאני מתחיל להביט סביב, ומרוב בהלה הבטת הצידה
כביכול לחלון ממנו יכולנו לשמוע רעש מעומעם של עבודות בבניין
הסמוך, אך ראשך המבולבל פנה בטעות אל הצד השני, שם קיר חלק,
עליו שטיח קיר מהודר שזהרה אמרה שנועד להרים את רמת המודעות
שלנו אל הרגשות החבויים

זוגיות
"האין זה עילאי כשהדשא רטוב והרצפה מכוסה חרציות רמוסות והירח
בבירור ישן הלילה לבד כי מי יארח חברה למפלת ההרים", כך קראה
בקול לקול השואל "מי שם?" לאחר שנקשה על הדלת במקצב ילדות.
"הו ליאה כמובן" אמר הקול עוד לפני שנפתחה הדלת לגמרי


לרשימת יצירות השירה החדשות
אכזבה
יד קטנה מושטת
חוסמת את פיך
שלא תדבר

ערפילי
בגן המשחקים שלי
בין שורות של עצב רב
בין שנים אין ספור

סונטה
כואבות לי עינייך
כואב לי לבך
שמעולם לא היה שלי

תחושתי
דוקרן שתופס את גרוני
משתנק עד מאוד

חרטה
היא לא כל כך יפה
והחיוך שלה מיני רבים
הלב יכאב קצת
אז נעמוד חיוורים

לומדת ליהנות מהשקט
אותו השקט שפעם הפחיד
לומדת לאט ובטוח
נרעשת
תמיד

הגות
ונפלתי על ברכי
ושכחתי את שמי

גורל
הפחדתי אותו
כי רק כך הוא מבין
וממקום מחבואו
הוא לא הכה אותי ארצה

My senses were paralyzed
My head was confused
All I wanted was to burn
And never to return

To wonder around
In a sky full of nothing

חלום
ריחות הם דבר שיש לאסור
מה שנידף רק כואב יותר

וידוי
אתה מסתכל עליי בעיניים ירוקות
עיניים עמוקות, עיניים בוחנות
לא מדבר, רק מחכה
אבל לא מקבל כלום

תחושתי
מאבדת שליטה
התפוררות מהירה
של כל מה שאני
של כל מה שאתה

וידוי
הוא לא היה מאוהב
הוא פשוט היה מאוכזב
וחיפש אבנים להסתיר תחתיהן

מחאה
ואלו הילדים
של חול ואבק

אני לא ישנה
כן אני שומעת
אני פשוט עייפה
מהכל

גיהנום
אני טוב ואני רוע
שוחה כנגד זרם תודעתך
וצפה בתוך תת הכרתך
שואפת לרוגע, על קצה השפיות

כמיהה
מנסה להיאחז אבל לא מצליחה
נלחמת בשדים
שבפנים

סוריאליזם
כוח הסלידה והצחוק הנלעג
מתמזגים אל מול תועבת המבט

מצב
כמו פסיפס זכוכיות הוא שלם
אבל לנצח יישאר
מנותץ

כמיהה
ביינות עיניים בוכות ונפשות בודדות
קצת קשה לך להיות ריק

שכול
אני הולכת אלייך
לנצח
לנצח

בדידות
בסופו של דבר
מה שנשאר
זה אני
ורק אני

גורל
מביטה אל האופק ורוצה לעוף
מביטה אל העומק ורוצה לקפוץ
איך בורחים ממה שלא נותן מנוח
איך בורחים מעצמך?

תחושתי
איש בודד
בעל ריחות מייגעים
עוד רועד

הרחק הרחק מעבר לים מאחורי נהרות ונחלים
ישנו יער אחד קסום ומיוחד שעשוי מחלומות רקומים.

הדמעות
כל כך מלוחות אבל
גם כל כך מתוקות
הפצעים
כל כך מכאיבים אבל
כם כל כך מספקים

וידוי
סליחה על הערום שהעזתי
סליחה על הפגיעות שחמדתי
מבקשת סליחה שהשתעשעתי עם עזות רוחך
ועם הזיכרונות
ועם הפחדים

גורל
עם כל התמכרות לעוד בוקר עולה
האשמה נדחקת
הצידה היא נדחקת

ביקורת
זה רק-רק המבט

יחסים
מצחיק אותי שאתה מחייך אליי
מצחיק אותי כל-כך שבא לי לבכות

זה לא שאני מרחמת עלייך
משתדלת מאוד לא להביט בפגמים
ופוקחת עיניים למציאות שכמוך
כמו תמיד אני לומדת
בדרך הקשה

ערפילי
מצייר עם אצבע אחת
זיכרונות שמזמן
נתכסו באבק

למרות הרצון הנואש
לדלג מעל קשת בשמיים
מעדיפה להישאר בשדות ירוקים
עם התהום שנרקמת
בפנים

אכזבה
אבל אתה
נשארת ילד חוצפן
אבל אתה
נשארת אגואיסט לא קטן


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אמונה
אלי, אלי
אל נא תפסיק לעולם
כי שכוחי אל אנחנו
ושכוחי אל ניוותר לעולמי עד.

אמונה
יושבים בשקט, אחד מול השני, האחת רוגז ברור, השני רוגע מובהק.
"ספר לי", היא אומרת בדרישה, אפילו לא בבקשה, מניפה את דגלי
חוסר הכבוד בלי בושה. הוא מביט בה במבט שואל. "ספר לי סיפור",
היא חוזרת וכאשר נתקלת בשנית באותו המבט ממשיכה היא בעקשנות
שהחלה לאבד מסבלנות

אנשים,יצורים פשוטים כל כך.
ואני, יצור פשטני מכולם.

סוריאליזם
דברו איתי בבקשה, הסיחו דעתי ממוחי שכמו בית חרושת לפחד מייצר
עוד ועוד ועוד עלומות אור כדי שבעולם כזה או אחר יהיה מי שילעג
לי.

מה את רוצה? היא שואלת אותי, ובקול שלה אפשר לשמוע שהיא בטוחה
שהיא יודעת את התשובה. מה אני רוצה - זאת שאלה מצוינת, אבל אני
לא בטוחה שהבנתי אותה.

אלוהים שלי - רצחתי, חמדתי, גנבתי.
ואלוהים שלי, חטאתי!
כי לא למדתי כלום, ואני לא מתחרטת על כלום, ולכן אמשיך למצוא
חטאים חדשים, משום שלבי לא יודע שובע.

אני זוכרת, שלדבר איתך היה אתגר מפתה.
אני זוכרת, שלדבר איתך, היה כמו לדבר לעצים ולאבנים.

אני רואה איך אתם מסתכלים עלי עכשיו, אנשים הסתכלו עלי ככה כל
החיים שלי, בהתנשאות מסויימת, ברחמים שכאלה, מאיפה הזכות תגידו
לי?
אל תכעסו עלי, כי אני מי שאני.

הספד
הוא היה הילד הקטן שלי
הגיבור הקטן שלי
לא פחד מכלום בעולם הזה
חוץ ממהצל של עצמו

מכתב
היי
זאת אני
כותבת לך מכתב כי, בעצם כי אני מיואשת.

אז הנה שוכבים אנחנו שנינו, אחד ליד השני.
השמיכה מכסה את גופנו, את אותה האמת הערומה שפועמת כל כך חזק
.
"מה עכשיו?" אתה שואל אותי, "מה עושים עכשיו?"
את כל העוצמה שעוד נשארה בי אני מנצלת רק כדי להעלות את אותן
המילים על שפתיי


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
כמעט לא מרגישים איך שאתה שם לידי
סופר לאט עד עשר, עם 10 אצבעות
כשנגמר, מתחיל מההתחלה

הוא עדיין ריק
כמו אתמול ושלשום
אבל היום לפחות
אנחנו שניים

אז מה אם נמאס לברוח כל פעם,
להתחבא מכל צליל, להימלט מכל רעם.
אז מה אם נמאס לחפש תשובות,
כשבמקום זאת צצות עוד ועוד שאלות.
אז מה אם נמאס?
אז מה אם נמאס!

על פסי הרכבת אני שוכבת וסופרת עננות אבק מהולות בריח של קיץ
אינסופי אך הרכבת לא באה, בתחנה ישנה היא עצרה וקרון יום השבת
מושך אותה אחורה מצחקק ברשעות ואומר "עד כאן יפתי, עד כאן".

ויוצא לי שאני יושבת לבד, לבד זה אומר עם עצמי

אבל למי אכפת..
זה היה אמיתי

גיליתי את נפלאות המשחק

ככה את
מגשימה את עצמך
לפחות מקווה שהכל יסתדר

יצאנו לטיול הרבה חברים,
כי שמש בחוץ,
אז שמש בפנים.
עם תיקים על הגב וכובעים על הראש,
כלנית ופרג וגם שמיים לפגוש.




קר לי.






אחת שעומדות לה
הפטמות.


תרומה לבמה





יוצר מס' 60094. בבמה מאז 21/2/06 10:50

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לבילי אורן
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה