|
הרי כולם כבר הרגישו הכל.
קשה לומר שאתה ייחודי ברגשותיך. 5000 שנים מבריאת
העולם זה הרבה זמן, להרבה אנשים, למגוון של רגשות.
אבל בכל זאת, מה מייחד אותי? אותך? מה מצדיק את
היהירות שבמחשבה שאולי, מישהו מתעניין ביצירותיי?
זהו הממשק. הממשק אל הסביבה. המעבר מן הרגש הגולמי
החבוי בכולנו והפיכתו לגלוי. בדרכנו שלנו, המיוחדת.
פילוס הדרך בשדה והניווט בה הם האומנות המצדיקה
קיומם של יוצרים כה רבים.
למרות הריבוי, בין אם אתה נותן לרגשותיך ביטוי ובין
אם לא, על כולנו להודות על הזכות שניתנה לנו, הזכות,
וייתכן שהחובה, להרגיש.
על כולנו להחשיב עצמנו ברי מזל.
---------------------------
בני בן יהודה הוא אינו אלא מישהו אחר.
מישהו שהוא לא בני בן יהודה...אלא מישהו אחר.
בני הוא מתחיל בעסקי היצירה, אבל עברה לה שנה מאז
הצטרפותו לאתר במה חדשה.
בשנה נערמו להן כמה וכמה יצירות, אשר כולן טעונות
ברגשות, חלקם רגעיים ואף מנוגדים.
כתשובה לשאלה:"מה עוזרת לי ערמת הזבל, שכבר לא שייכת
לי, במסעי נגד הדיפרסיה?" ענה לעצמו בני כי החיים
מתקדמים, ויש להנציח אפילו, את רגשותיו הרגעיים.
לכן, התכבדו לכם, ברגשותיו הרגעיים ושיהיה לכם
בתיאבון.
לסיכום, בני הוא יליד 1990. פעולת חישוב מהירה תגלה
לכם, שהוא מגרד את גיל העשרה הכי עשרה שיש, 15.
בקשתו היא, שלפני שתחרטו פרט זה בראשכם, נסו להנות
מיצירותיו כיצירות של אדם בוגר.
תודה ותהנו.
קופץ בתחתונים במרתפים חשוכים
מסתכל על עצמי ושופט מול מראה
תוצאה של בגרות בכאילו
תוצאה של פצעי אהבה
|
מן על הורדת אל חיי
לטפוח על אזני
רק מסלול ודרך חדשה בשבילי
מתנה מאלוהיי
|
ושמש בהירה זורחת
היא שמחה.
|
אל תחפשי היציאה
או חמלת איש שרצחת
|
תחזיקי ילדה
רק אל תעזבי
גם כשזה שורף
|
Sometimes I wish I'd die an early death.
Not by my own hand, and not out of depression
But from the outside, and passively.
So everyone would crowd around my grave
And say nice things
|
רציתי להגיד את זה
רציתי להנציח את זה
רציתי לכתוב את זה
|
את אומרת אוהבת
ואני עושה פרצוף
כזה של סולח
על זה שאת ככה
|
All roses' red,
Yours is with a blinding color
No has declined it when offered
Your bed is somewhat of t trap
|
Rise to an early morning
Sweaty palms
|
כשיצרו אותה
שברו את התבנית
כי הבינו שיצרו
יחידה ומסוכנת
|
כאילו כלום לא קרה החיים ממשיכים
|
חי באשליה, בדמיון עצמי משובש.
|
עורך מושלג עוטף פניך מאירות,
כתכסה עטיפת מתנתי.
חיוך חושף שיניים וחך עגב,
כאירונית דם לאהבה.
|
איילת היא בודדה
רצתה חבר
רצתה קרבה
אף מגניב לא רצה באיילת
כי איילת היא קונפה מחוצ'קנת
|
נופל מחדש לאיפוס.
כמו מקרה סיעודי!
טיפול נפשי-חברתי! אנ'לא בסדר!
|
ה' ניפץ לי בקבוק על הראש
ככה כשברך את כולם
עבר ובווום בראש...
|
אז למה אני מרגיש כל כך חרא?
ואשם?
למה כל שנייה היא בזבוז?
יכולתי לשמוח שאת אוהבת,
ובמקום זה אני לבד.
|
אני עוצם את העיניים
ורואה אותך
כבר לא בתוכי
|
היה לי חיבוק
הייתה נשיקה.
היה בי רגש
הייתה בי אחת.
|
דמיינו טטריס,
רק עם מילים.
נופלות מגבוה
ומותאמות.
|
ודמעותייך ירטיבוני
אגרופייך יפצעוני
רגשותייך יעירוני
|
אמרת שאינך בי
וכי לבך לאחר
אך שואב הוא מן רדיפה
מן דאגתי אלייך
לא יכולתי לדעת
כי לא תוכלי אותי
|
אמרת שאינך בי
וכי לבך לאחר
אך שואב הוא מן רדיפה
מן דאגתי אלייך
לא יכולתי לדעת
כי לא תוכלי אותי
ושמרת עצמך בתוכי
|
במקום המואר -
שם החושך הגדול.
כשאת לא איתי
אני החושך הגדול.
|
פנימה החוצה
שהנדנדה עולה
שואפת
ויורדת
נושפת
|
דלג יעל בין הרים
כי מחר תמימותך תיגזל
ביד זרה
ושמחת הילדות תעלם
וגרעין האמת יתפוגג
ותהפוך לאחד נוסף על קולב
|
עשן אופף אותי
שואב וגומר אותי.
|
לא הצלחת לדבר.
והכל היה תקוע, אצל שנינו.
קול הדריכה בחצץ מעברך
שליווה אותנו.
|
הביאני לקצות כליה
בהן לא אתמודד
ותקני אותי.
הרגיעני באמרה
|
הפניתי מבטי לרצפה
לאורך כל דרכי הביתה
היא אינה פני אנשים
|
פתח את מוחך
ושם תפגוש בעינייך
רק בעינייך
את החלום
|
כדי לראות אותך
להוסיף פרצוף לדמות מפוקסלת
|
מרוב אהבתי אלייך
אכלתי אותך
ומבלי לשים לב
חנקתי אותך
|
הפזמון שחוזר, כמו בומרנג,
פוגע בי,
כאילו לא ידעתי שיגיע.
|
מספר סיפור
וקליפ
כזה שהולכים בו
ונופלים בו
|
יום בצורה
של סימן שאלה
עוד דקה
|
גשמך בחלקה
בין ערביים
וזרעך הנובט
וענן במרומיו
משייט
|
קצת רע, וטוב.
לי היה קשה
ורע, בלי טוב.
|
נושאת עיניים גדולות אל הפרס
הברק מסגיר רגשותיך
אך מעוורך אל האמת
שכן לא באדם שמת מבטך
כי אם באגדה פרי מוחך
|
כמו מפה לשם
ככה פשוט
כמו שעשתה
ככה פגיעה
|
לא יכול לבלוע
תקוע לי משהו
בגרון
את תקועה לי בגרון
|
אני רוצה לפול איתך בחול
אני רוצה לנהוג כעני
שיש לו הכל
|
על העץ שהשתנת
השתנתי שם קודם
בקשות לשינוי
והלכתי.
|
לקפוץ באוויר,
לצעוק עד קהיר,
יום חורף בהיר,
למדי.
|
אני עוד צריך להתרגל
לחושך יום
ואור הלילה
|
חשבתי שהכל יהיה בסדר,
עכשיו אני כבר לא בטוח.
חשבתי שאין לי מה לדאוג,
עכשיו אני כבר לא בטוח.
|
אומרת לי משהו
כאילו את פה
עיניי רואות שניים
אך במוחי מונולוג
|
למה אי אפשר לראות דרך?
להתמקד לשניה ולשתוק.
|
אומרת כי לאחר את
אך מבטך אליי ובכל אשר אפנה אלייך
כעוקרת שורשייך מתוכי
ואם כי אחשוב על אחרת
לא תוכלי זאת לשאת
|
מנסה לשאוב כמה שיותר ממך.
|
מתמוטט מעליונות לשפל,
ברגע.
|
את פה לידי אבל כל כך רחוקה.
|
והכל מסביב רק דמיון
המצאה, משלי
כי התחלופה קשה מנשוא.
|
בעת ערב אני מרגיש את זה שוב
דמדומי חשכה של אדום ושל סתיו
עוד יום עבר ואת אינך שלי
עינייך נעצמו מבלי ריצדו דמותי
ואת בעיניי ובלבי בלי הרף
|
למה לא אמרת לי?
כי ראית שניסיתי.
|
התקרבנו, ואני לא יודע מה זה,
אנשים בשבילך.
|
שוב רועדת
שוב פוחדת
מחכה בגשם
שיבוא עוד זר
כבר מאוחר
להיות בחוץ
|
לא מחפש תשובות, רוצה להיבלע,
ולא לראות.
לשכוח, להמשיך, להחלים.
|
מה רוצה אדם
מלבד להשאיר טביעת רגלו בחול
מה רוצה אדם
מלבד ידעו כי הלך את הארץ
|
אבל הוא ללא סוף מושך לעבר אור עמום
|
סיבוב עוד סוחף
ויד על גבך
מחליקה ועוד מבט מתגנב
|
אני גורם לה לחייך כשעצוב
ולא כל אחד יכול
היא אמרה.
|
בהתחלה רק רציתי שתסתכלי עליי
שתוסיפי עוד פרצוף לבנק הפרצופים
אחר כך רק שתדעי את שמי
תהגיו על לשונך ברכות
ושתתני לי חיוכך בבוקר יום
|
הגבעה ההיא שם, רואה?
גן עדן
אבל תלוי דרך איזו משקפת תסתכלי
|
היי, כבר הלכת?
כי אם הלכת
אז לא ממש שמתי לב
|
כמו שהיינו מוציאים את כל העיתונים
מפח העיתונים שלנו
כך היינו מכניסים את כל צרותינו
לפח העיתונים שלנו
|
כי ככה נוצרנו - להיות מוזזים.
|
אתם בין לבין, ללא דאגה, בלי עבר. חסרי עתיד.
|
אנשים וצבעים
מקומות שהיו
צלילים לחישות
שתיקה וחיוך.
|
לא נשב תחת שמי לילה
ולא תניחי ראשך על כתפי
לא נשכב על דשא רטוב
לא אדמע לקול נשימתך
|
זה סיפור על מסע
באת להדריך
ואיבדת את דרכך
ובמסעך
גילית שאת כבר לא ברורה
|
יותר קל רק לגעת ולברוח
יותר קל לטעום ולשכוח
יותר קל מלחשוב ולזכור
מלאהוב ולאבד
|
ובשקט כפרי,
משפחה וילדים,
וסיפור עממי נודע.
על ההוא, הגיבור שפעם הבטיח,
ועד היום הוא לא בא.
|
לפעמים פשוט בא לי להפסיק
לחדול מלהיות
שבוי בעולמי חדרי שלי
|
החכמה תנטוש אותך,
האינסטינקטים יעזבו,
וגם הראייה.
|
שחר שעוזר לי לעבור עוד יום.
יום כואב, יום שורף ויום קודר.
|
שוב ילדה
שוב דף חלק
את כל אשר אספת
מסמסו הדמעות
רק הדמעות
|
במי אגם מושלם, שטה לה פנטזיה.
|
ניסיתי לחבק אותך,
שתחבקי אותי.
ניסיתי לנשק אותך,
שתנשקי אותי.
|
כשאת לבד, תדעי... שאני חושב אותך
כשקר לי... אני מרגיש אותך
אל תכתבי שיר עצוב... יש כבר מספיק
|
תני לי להרגיש אותך,
חמה.
הכי פתוחה שיש,
ברעידה.
|
רק את יודעת,
מה קורה לך בפנים.
|
יש לה חשדות
היא מרגישה דבר
היא מנסה לראות
מה בעיניו, מה לא יאמר
|
איך את מעיזה? כמעט נגמרת לי.
לא יודע אם אני יכול לעמוד בך.
|
דולי הייתה שכפול, והם כולם שמחו. אבל מה שהם לא ידעו זה שדולי
היא כבשה חדשה וזקנה. שכבר עברה את החיים ורק עבדו עליה שהיא
חדשה.
|
עוד כשהייתה בי תקווה וחום הסתכלתי עלייך מרחוק. בוחן, מקווה
שתבחיני. מפרש כל תת מודעות לסימן. כל צליל ומילה למשפט
ופיסקה. עוד כשלשמוע סוד מפיך היה אינטרס ובעל ערך, כל תזוזה
ממך גרמה לליבי לדפוק.
|
כל פעם שאת הולכת, אני מתרוקן מחדש.
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
'זין!', כבר
אמרתי?
פרובוקטור. |
|
