[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בני בן יהודה
חתולבורגר

http://www.kabookim.tk
ICQ 190924842 190924842
הרי כולם כבר הרגישו הכל.
קשה לומר שאתה ייחודי ברגשותיך. 5000 שנים מבריאת
העולם זה הרבה זמן, להרבה אנשים, למגוון של רגשות.

אבל בכל זאת, מה מייחד אותי? אותך? מה מצדיק את
היהירות שבמחשבה שאולי, מישהו מתעניין ביצירותיי?

זהו הממשק. הממשק אל הסביבה. המעבר מן הרגש הגולמי
החבוי בכולנו והפיכתו לגלוי. בדרכנו שלנו, המיוחדת.
פילוס הדרך בשדה והניווט בה הם האומנות המצדיקה
קיומם של יוצרים כה רבים.
למרות הריבוי, בין אם אתה נותן לרגשותיך ביטוי ובין
אם לא, על כולנו להודות על הזכות שניתנה לנו, הזכות,
וייתכן שהחובה, להרגיש.
על כולנו להחשיב עצמנו ברי מזל.


---------------------------

בני בן יהודה הוא אינו אלא מישהו אחר.
מישהו שהוא לא בני בן יהודה...אלא מישהו אחר.
בני הוא מתחיל בעסקי היצירה, אבל עברה לה שנה מאז
הצטרפותו לאתר במה חדשה.
בשנה נערמו להן כמה וכמה יצירות, אשר כולן טעונות
ברגשות, חלקם רגעיים ואף מנוגדים.
כתשובה לשאלה:"מה עוזרת לי ערמת הזבל, שכבר לא שייכת
לי, במסעי נגד הדיפרסיה?"  ענה לעצמו בני כי החיים
מתקדמים, ויש להנציח אפילו, את רגשותיו הרגעיים.
לכן, התכבדו לכם, ברגשותיו הרגעיים ושיהיה לכם
בתיאבון.

לסיכום, בני הוא יליד 1990. פעולת חישוב מהירה תגלה
לכם, שהוא מגרד את גיל העשרה הכי עשרה שיש, 15.
בקשתו היא, שלפני שתחרטו פרט זה בראשכם, נסו להנות
מיצירותיו כיצירות של אדם בוגר.
תודה ותהנו.




לרשימת יצירות השירה החדשות
קופץ בתחתונים במרתפים חשוכים
מסתכל על עצמי ושופט מול מראה
תוצאה של בגרות בכאילו
תוצאה של פצעי אהבה

גורל
מן על הורדת אל חיי
לטפוח על אזני
רק מסלול ודרך חדשה בשבילי
מתנה מאלוהיי

ושמש בהירה זורחת
היא שמחה.

אל תחפשי היציאה
או חמלת איש שרצחת

תחזיקי ילדה
רק אל תעזבי
גם כשזה שורף

הרהור
Sometimes I wish I'd die an early death.

Not by my own hand, and not out of depression
But from the outside, and passively.
So everyone would crowd around my grave
And say nice things

רציתי להגיד את זה
רציתי להנציח את זה
רציתי לכתוב את זה

את אומרת אוהבת
ואני עושה פרצוף
כזה של סולח
על זה שאת ככה

All roses' red,
Yours is with a blinding color
No has declined it when offered
Your bed is somewhat of t trap

אהבה
Rise to an early morning
Sweaty palms

מוטל על הרצפה, לבד, אבוד

כשיצרו אותה
שברו את התבנית
כי הבינו שיצרו
יחידה ומסוכנת

כאילו כלום לא קרה החיים ממשיכים

חי באשליה, בדמיון עצמי משובש.

כמיהה
עורך מושלג עוטף פניך מאירות,
כתכסה עטיפת מתנתי.
חיוך חושף שיניים וחך עגב,
כאירונית דם לאהבה.

איילת היא בודדה
רצתה חבר
רצתה קרבה
אף מגניב לא רצה באיילת
כי איילת היא קונפה מחוצ'קנת

נופל מחדש לאיפוס.
כמו מקרה סיעודי!
טיפול נפשי-חברתי! אנ'לא בסדר!

ה' ניפץ לי בקבוק על הראש
ככה כשברך את כולם
עבר ובווום בראש...

אז למה אני מרגיש כל כך חרא?
ואשם?
למה כל שנייה היא בזבוז?
יכולתי לשמוח שאת אוהבת,
ובמקום זה אני לבד.

אני לא יודע אם לעזוב.

אני עוצם את העיניים
ורואה אותך
כבר לא בתוכי

חלום שעזב- השאר

היה לי חיבוק
הייתה נשיקה.
היה בי רגש
הייתה בי אחת.

ארספואטיקה
דמיינו טטריס,
רק עם מילים.
נופלות מגבוה
ומותאמות.

ודמעותייך ירטיבוני
אגרופייך יפצעוני
רגשותייך יעירוני

יחסים
אמרת שאינך בי
וכי לבך לאחר
אך שואב הוא מן רדיפה
מן דאגתי אלייך
לא יכולתי לדעת
כי לא תוכלי אותי

חלום
אמרת שאינך בי
וכי לבך לאחר
אך שואב הוא מן רדיפה
מן דאגתי אלייך
לא יכולתי לדעת
כי לא תוכלי אותי
ושמרת עצמך בתוכי

במקום המואר -
שם החושך הגדול.
כשאת לא איתי
אני החושך הגדול.

אחבקך אליי, תמיד.

מנסה לראות איך, שוב.

בדידות
פנימה החוצה
שהנדנדה עולה
שואפת
ויורדת
נושפת

גורל
דלג יעל בין הרים
כי מחר תמימותך תיגזל
ביד זרה
ושמחת הילדות תעלם
וגרעין האמת יתפוגג
ותהפוך לאחד נוסף על קולב

בלדה
עשן אופף אותי
שואב וגומר אותי.

לא הצלחת לדבר.
והכל היה תקוע, אצל שנינו.
קול הדריכה בחצץ מעברך
שליווה אותנו.

הביאני לקצות כליה
בהן לא אתמודד
ותקני אותי.
הרגיעני באמרה

הרהור
הפניתי מבטי לרצפה
לאורך כל דרכי הביתה
היא אינה פני אנשים

פתח את מוחך
ושם תפגוש בעינייך
רק בעינייך
את החלום

כדי לראות אותך
להוסיף פרצוף לדמות מפוקסלת

מרוב אהבתי אלייך
אכלתי אותך
ומבלי לשים לב
חנקתי אותך

הפזמון שחוזר, כמו בומרנג,
פוגע בי,
כאילו לא ידעתי שיגיע.

מספר סיפור
וקליפ
כזה שהולכים בו
ונופלים בו

יום בצורה
של סימן שאלה
עוד דקה

הרהור
גשמך בחלקה
בין ערביים
וזרעך הנובט
וענן במרומיו
משייט

קצת רע, וטוב.
לי היה קשה
ורע, בלי טוב.

מצב
נושאת עיניים גדולות אל הפרס
הברק מסגיר רגשותיך
אך מעוורך אל האמת
שכן לא באדם שמת מבטך
כי אם באגדה פרי מוחך

כמו מפה לשם
ככה פשוט
כמו שעשתה
ככה פגיעה

יחסים
לא יכול לבלוע
תקוע לי משהו
בגרון
את תקועה לי בגרון

אני רוצה לפול איתך בחול
אני רוצה לנהוג כעני
שיש לו הכל

על העץ שהשתנת
השתנתי שם קודם
בקשות לשינוי
והלכתי.

לקפוץ באוויר,
לצעוק עד קהיר,
יום חורף בהיר,
למדי.

אני עוד צריך להתרגל
לחושך יום
ואור הלילה

חשבתי שהכל יהיה בסדר,
עכשיו אני כבר לא בטוח.
חשבתי שאין לי מה לדאוג,
עכשיו אני כבר לא בטוח.

הרהור
אומרת לי משהו
כאילו את פה
עיניי רואות שניים
אך במוחי מונולוג

למה אי אפשר לראות דרך?
להתמקד לשניה ולשתוק.

אומרת כי לאחר את
אך מבטך אליי ובכל אשר אפנה אלייך
כעוקרת שורשייך מתוכי
ואם כי אחשוב על אחרת
לא תוכלי זאת לשאת

מנסה לשאוב כמה שיותר ממך.

מתמוטט מעליונות לשפל,
ברגע.

את פה לידי אבל כל כך רחוקה.

והכל מסביב רק דמיון
המצאה, משלי
כי התחלופה קשה מנשוא.

אהבה
בעת ערב אני מרגיש את זה שוב
דמדומי חשכה של אדום ושל סתיו
עוד יום עבר ואת אינך שלי
עינייך נעצמו מבלי ריצדו דמותי
ואת בעיניי ובלבי בלי הרף

למה לא אמרת לי?
כי ראית שניסיתי.

התקרבנו, ואני לא יודע מה זה,
אנשים בשבילך.

שוב רועדת
שוב פוחדת
מחכה בגשם
שיבוא עוד זר
כבר מאוחר
להיות בחוץ

לא מחפש תשובות, רוצה להיבלע,
ולא לראות.
לשכוח, להמשיך, להחלים.

מה רוצה אדם
מלבד להשאיר טביעת רגלו בחול
מה רוצה אדם
מלבד ידעו כי הלך את הארץ

אבל הוא ללא סוף מושך לעבר אור עמום

סיבוב עוד סוחף
ויד על גבך
מחליקה ועוד מבט מתגנב

אני גורם לה לחייך כשעצוב
ולא כל אחד יכול
היא אמרה.

כמיהה
בהתחלה רק רציתי שתסתכלי עליי
שתוסיפי עוד פרצוף לבנק הפרצופים
אחר כך רק שתדעי את שמי
תהגיו על לשונך ברכות
ושתתני לי חיוכך בבוקר יום

הגבעה ההיא שם, רואה?
גן עדן
אבל תלוי דרך איזו משקפת תסתכלי

היי, כבר הלכת?
כי אם הלכת
אז לא ממש שמתי לב

יחסים
כמו שהיינו מוציאים את כל העיתונים
מפח העיתונים שלנו
כך היינו מכניסים את כל צרותינו
לפח העיתונים שלנו

כי ככה נוצרנו - להיות מוזזים.

אינטרוספקטיבי
אתם בין לבין, ללא דאגה, בלי עבר. חסרי עתיד.

אנשים וצבעים
מקומות שהיו
צלילים לחישות
שתיקה וחיוך.

לא נשב תחת שמי לילה
ולא תניחי ראשך על כתפי
לא נשכב על דשא רטוב
לא אדמע לקול נשימתך

זה סיפור על מסע
באת להדריך
ואיבדת את דרכך
ובמסעך
גילית שאת כבר לא ברורה

יותר קל רק לגעת ולברוח
יותר קל לטעום ולשכוח
יותר קל מלחשוב ולזכור
מלאהוב ולאבד

אכזבה
ובשקט כפרי,
משפחה וילדים,
וסיפור עממי נודע.
על ההוא, הגיבור שפעם הבטיח,
ועד היום הוא לא בא.

בדידות
לפעמים פשוט בא לי להפסיק
לחדול מלהיות
שבוי בעולמי חדרי שלי

החכמה תנטוש אותך,
האינסטינקטים יעזבו,
וגם הראייה.

שחר שעוזר לי לעבור עוד יום.
יום כואב, יום שורף ויום קודר.

בדידות
שוב ילדה
שוב דף חלק
את כל אשר אספת
מסמסו הדמעות
רק הדמעות

במי אגם מושלם, שטה לה פנטזיה.

ניסיתי לחבק אותך,
שתחבקי אותי.
ניסיתי לנשק אותך,
שתנשקי אותי.

כשאת לבד, תדעי... שאני חושב אותך
כשקר לי... אני מרגיש אותך
אל תכתבי שיר עצוב... יש כבר מספיק

תני לי להרגיש אותך,
חמה.
הכי פתוחה שיש,
ברעידה.

רק את יודעת,
מה קורה לך בפנים.

וידוי
יש לה חשדות
היא מרגישה דבר
היא מנסה לראות
מה בעיניו, מה לא יאמר


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
איך את מעיזה? כמעט נגמרת לי.
לא יודע אם אני יכול לעמוד בך.

דולי הייתה שכפול, והם כולם שמחו. אבל מה שהם לא ידעו זה שדולי
היא כבשה חדשה וזקנה. שכבר עברה את החיים ורק עבדו עליה שהיא
חדשה.

ביקורתי
עוד כשהייתה בי תקווה וחום הסתכלתי עלייך מרחוק. בוחן, מקווה
שתבחיני. מפרש כל תת מודעות לסימן. כל צליל ומילה למשפט
ופיסקה. עוד כשלשמוע סוד מפיך היה אינטרס ובעל ערך, כל תזוזה
ממך גרמה לליבי לדפוק.

יסורים
כל פעם שאת הולכת, אני מתרוקן מחדש.




אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
לעולם לא תצעדי
לבד, גמבה!


זוזו לסטרי
לאהובתו
הסלוגניסטית,
רגע לפני ניסור
רגליה


תרומה לבמה





יוצר מס' 40189. בבמה מאז 12/8/04 22:40

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לבני בן יהודה
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה