|
 230046468 ב. כלבת
החיים הם איך שאתה מספר אותם
הוא היה האחרון שבהם.
הוא לא ידע זאת, מן הסתם האמין שיש עוד כמה זאבים בודדים
פזורים ברחבי השממה.
אבל לא היו. היה רק הוא.
אחרון ציידי הדרקונים.
|
כל הקטע הוא שלא קלטתי שאת רוסיה. בחיי. ורוסים, איך אומר הנהג
שלי דניס, מתגלחים עם וודקה במקום מים כדי לחסוך באפטרשייב.
|
איש זקן הולך ברחוב. זרוק, לא מגולח, עיניו שקועות. חליפתו,
שהייתה פעם מהודרת, עכשיו בלויה ומלאת טלאים. הוא מגיח מהאפלה
שירדה על המרכזית הישנה - רק אלוהים יודע מהיכן הגיע קודם לכן
- ועושה דרכו במעלה רחוב ז'בוטינסקי. בידו האחת ממחטה, שכן
בריאותו נטשה אותו זה
|
ניעור.
הזוי ומזיע מדדה דרכי לשירותים, זמן ומרחב נמרחים לכדי עיסה
כהה בראש הקודח.
וכה מאוחר...
|
גלגל הסתמיות האנושי, דורס כל הוא.
הוא חזק יותר מאדם ומכונה. הוא חזק יותר מאלוהים.
אישה קמה בבוקר והולכת לעבודה. בלילה היא שכבה עם בעלה, בבוקר
שתתה קפה, ובצהריים היא הזריקה חומרים מסרטנים לאלוהים, שישב
אצלה בכלוב והתחנן - לא עוד.
|
אני אשקע עוד ועוד, הווה עבר מתבלבלים לי וחשתי את פנים הקליפה
נתלש אחורה אל הבפנים, אבקה חמצמצה תנשור אז אל עיניי אשר דימו
לראות אלים רוכבים על פני שמיים שאינם עוד מובנים לאדם אשר
כילה ימיו בין קירות מגנים
|
פרחים בשלל צבעים מלאו שדות שלמים ביופי משכר באותה תקופה את
הגבעה עליה חי הילד.
הוא היה צעיר ומלא מרץ וחי חיים פשוטים.
כל בוקר היה הולך ומלקט ירקות לארוחת הבוקר, ולאחריה היה יורד
לנהר ומביא דליי מים חזרה לביתו שבראש הגבעה.
|
נעמי שכבה עם קווין בייקון.
זה קרה בטיול של אחרי הצבא עם חברה בניו-יורק. הן ראו אותו
יושב באיזה בית קפה והיא פשוט ניגשה אליו והמשיכה אתו למלון.
|
לא בעולמי יהיה מקום לפאר שבמוות.
לא בעולמי תחתוך אם במצח בנה.
|
'את ואני, זה כמו פלונטר' אני אומר לה.
'את יודעת - כזה של שני שרוכים שנורא הסתבכו זה בזה, וככל
שמנסים להפריד ביניהם הקשר רק נהיה יותר לוחץ והדוק וכל כך
מתוסבך עד שאי אפשר לפרום אותו.'
|
בשנתי חלמתי את לידתי, ובקומי מצאתי עצמי קיים.
לא דם ולא דיו, רק אני והגלים. והראש פלקט. ריק. תענוג.
אני מוציא מצית ושורף את המחברת. השגתי את כל מה שאני צריך
ממנה.
|
תמיד עירומה. תמיד שבירה. כמו אחד הסיפורים שלו אני נעה
במעגלים, בלי סוף ברור. עצובה, שותקת. עטור מצחי. ואסור שאיש
ידע.
|
מהצד השני של הרחוב הראשי, על כרי הדשא בגן העיר הנטוש עתה,
יושבת ילדה והיא לבדה בעולם.
לבושה כותונת לילה דקה ורועדת מקור, היא יושבת חבוקת ברכיים
ומרכינה ראשה עד חלוף הסערה.
כל כך חיוורת, ושיערה כה שחור, עד שדמותה נראית כאילו נטלו
ממנה את הצבע
|
|
|
החיים הם כמו
ביצה קשה -
צהובים מבפנים
ולבנים מבחוץ |
|
