|
free the animals
"קורא אליך" 1987, הוצאת טרקלין.
"מלים נעזבות" 1993, הוצאת ירון גולן.
"שמש קר" 1997, הוצאת ירון גולן.
"שיר אחרון להר" 2003, הוצאת ספרית פועלים.
לפתע הוא היה שם. על שולחן הכתיבה, ספר שמעולם לא ראיתיו.
|
מאי הגיעה לגיל עשרים.
אביה שכב על ערש דווי. זו היתה השעה בה הוא החליט לגלות את שלא
גילה לה מעולם
|
האם למי שנרצח
משנה
אם חייו ניטלו באופן דמוקרטי
|
במה נבחר
בצלליה החורפיים של
הבדידות?
או
במחנק הקיץ של
האהבה?
|
חיים ומוות ביד הלשון
זאת יודעת המחשבה
|
איש הדמים
יושב
בשלולית הדם
סופר
את הדמים.
|
אל הרקיע
מתאספים עננים
מתקבצים כעיניים
|
המילה תקווה איבדה
מתקוותה
נעצו בה וו נוסף
|
יש חופש
יש דמוקרטיה
בטרבלינקה
|
משהו מן הסוד
נחשף
בשתיקה.
|
הבתולים שנקרעו מוקדם
צפים בזכרונו של
הרץ למרחקים ארוכים
|
אהבה וחופש.
מה רציתי בחיי?
אהבה וחופש.
הם לא הולכים
יד ביד.
|
ההמון שועט לעברה
אולי מאור עיניה
כבה
|
Night falls
without that blinding light
which obscured the past
|
הם חיים את האגדה
זו גדלה
ומתרחבת
ככל שחייהם קטנים
|
במקום החרב ההוא
עולים המים על
גדותם
|
חלומות לא מתגשמים
החולמים
רואים שם
נבואות שחורות
|
על מה חושב הנידון למות
בשעותיו האחרונות?
|
אני נועל עצמי
במרפסת מקורה
כדי לא לחוש בבית
כדי לא להיות בחוץ
|
מפשיטים פרוותה
בעוד חייה
מפרפרים
|
עת לקבל
החלטה
האם לבצע
זאת
|
בבוקר
הערב נראה רחוק
כמעט כמו יעד
שנע על
כנפי דמיון
|
עבור בעלי החיים
כל יום הוא טרבלינקה
והעולם אילם.
|
אלמלא נבנתה
קומה נוספת,
המגדל היה
עומד על תילו.
|
ועתה
הם מביטים
בערב האחרון בחייהם
|
מחירם של השרירים
החזקים
בעליה מתמדת,
קשה להשיגם
בבתי הכל-בו
|
זה השקט שפותח
שעריו למתים
המה נכנסים
אחד אחר
השני.
|
הזוועה ניבטת מעיני הכבשים
המובלים במשאיות כאנשים לטבח
|
למספר עגול יש משמעות.
משמעות של קש שנאחז בו
טובע.
|
בקשתי לגור במערב, ליד נהר האדסון
|
בעריסתו, עריסת נצרים
רואה העולל בחלומו
את אביו ואימו
|
אם בעוד זמן
כדור הארץ
יסתובב מהר יותר
|
אני שומע
את ציוץ הדרור האחרון
|
לעתים
עובר
אינו חפץ לצאת אל
העולם
|
צבא אנשים עט על שדות
על בתים
|
ואני פוקח עיניי
מביט אל העכשיו
|
ירושלים שלי
מתה
בשכונת מאה שערים
|
זו המנגינה
שהקימה אותו על
רגליו
|
על רצח בעל חיים
בבית המטבחיים
לא מעמידים לדין
|
עכשיו
המים מגיעים עד הצוואר
|
כמה זמן נדרש כדי לחתוך
צוארה של תרנגולת?
|
מה תרצה להיות כשתהיה גדול?
נשאלתי
|
שיר
נולד מעצב
מהמקום שאליו הדמעות לא
יכולות להגיע.
|
לא ראיתיו בבואו.
את רגע לידתו
הוא עשה בחשאי
|
שלווה אופפת גזעי עצים
אשר נמים מזה שנים הרבה.
|
נכנס למדיטציה
היום אני משמיט
משפט מדברי
|
לא אתפלל אל
הכותל המערבי.
לא אשים פתק
באבניו.
|
הוא מתעורר משנת חורף
מוקדם מהצפוי
המרחבים קוראים לו
קוראים בשמו
|
לו המילים הכתובות
היו מדברות
הייתי אוטם אוזני
|
שואת בעלי החיים
מגיעה אלינו
ממרחק
|
תשעה חודשים
היא על מקומה
עומדת
ידה שולחת
מנסה לעצור טרמפ.
|
תרועת חצוצרות
בטרם עת
מלחמה!
מלחמה!
|
החמה שוקעת
נפרדת בצבעי ארגמן
גוססים
מגוף שנחצה לשניים
באבחה אחת של
אזמל מנתחים
|
להביט אל הדנובה
מקרקעית הנהר
הסירות שטות
מעדנות, חולפות
על האברים המרקיבים
של גופך.
|
מן הקרקע
מעיינות פורצים
בשמחה הסטורית
|
אני תלוי על קיר.
מצביע בידי על הזמן
למי שמעוניין
לראות
את הדקות שנותרו לו
|
המלכה האחרונה
משליכה מלבושיה
|
מילים נשזרות למשפטים
עם עלי כותרת
הופכים מבני בטון חשופים
לצורה
קוביות דהויות של בניינים
לטירה
|
השירים שלא נכתבו
הסיפורים שנזרקו לפח
הם הטובים ביותר
|
הילד שלא נולד
מודה לאיש והאישה
ברגע של חסד
|
אני מביט בצדו האחר של
ההר
|
מי שמלקט רווחים
בשעת מלחמה
|
הם רוחצים בנקיון כפיהם
במי ברז
שלוש פעמים ביום.
|
היא שוכבת
בתנוחה יפה של שינה.
|
על הדם הזה
הם עומדים
רוקדים
|
הטלפון חדל לצלצל
האבדה לשונו?
|
מאליו
היה השריון מחליד
ומתפורר
|
זה אותו מקום חשוף
למראות שמים
|
הכתובת כבר לא נמצאת על הקיר
היא מרחפת באוויר
על כנפי עולל שניתק משתיקתו
|
אלמלא אדם וחוה כיסו עצמם בעלי תאנה
אולי אלהים היה סולח להם
|
ועתה
אופק אחר צובע רקיע
בגון זר
חוצה ליל סערה
בנחלת אדום.
|
יש אומרים כי השדים
בעלי הקרניים עזבו
את היער
השדות שהסתובבו עירומות
|
אהבה היא עיוורת
אני חרד מעיניי
שנעצמות אל אפלה
|
עתה
ישנו עכשיו
מעברו נעים עננים כבדים בעלי צורה אקראית
של סוף
|
אור שמש קיצי
צורב
באין מפריע
|
כמי שלא נולדה
אות
לא מתה
היא חוברת לאחרות
|
ניחוח של סיום
טעם פתיחה
ממהרים הרצים
מכונסים היושבים
|
המילים שיוצאות מידיי
דועכות
למרות שמיכל הדיו מלא
האותיות נעשות שקופות.
|
המילים שלא מתחברות למשפט
מתחילות לנוע
|
אולי הקברים הקטנים
נרגשים
|
עכשיו
שקט.
לפני רגע בודד
היו כאן חיים.
|
אני כותב מילה
"אדמה"
מניח עליה
"לבנה"
|
מה היה לנו בראשית?
תהום.
רוח אלהים לא ריחפה
מעליו.
|
כשהשוחטים ישחטו אותי
אל תנקמו מותי.
כוחי
היה במותני ככוחם.
|
אולי יש לי מה לומר עכשיו
יהיה זה מעט מן הדמיון
|
הצער ניבט מאבקני הפרחים
גם מעלי כותרתם
|
אנה פנינו מועדות
בטרם
נישן שנת ישרים?
|
אֲנִי אֲדַבֵּר
עִם אָכְלֵי גּוּפוֹת
|
אני חיה.
אני חיה מסוג אדם,
עת תבוא מהרה
כבלי גזענותי אקרע
|
יום שחולף
מקצר מרחק
בין מאמין
ובוראו
|
השחר אשר בדי עמל
הפציע
שולח מבט אל
הריסות הלילה
|
ישבתי במסעדת גורמה
הזמנתי
כבד אדם
|
מלאכים מביטים אל
ארץ צייה
דמעתם מרווה אדמה
שלא חשה
|
צלע מגופי
מתאווה להישאר
כאן
|
היא בזה לאיש שלא
הרבה לקרוא בספרים
|
בתחילה, למלך היו מלבושים רבים
|
מקרוב
הסדקים שסדקתי באדמה
מתרחבים
|
הילד שנוצר
מגופנו
הולך בראשיתו
|
מילים כבני תמותה
נכחדות
אולי מילים שחברו לסיפורים
תישארנה
זמן מה
לאחר שהאדמה תיעלם
|
אם אין ברצוני
לראות
לשמוע
על מחנות כפייה
מחנות השמדה
|
המילה הבאה
נעה לטבורו של
שיר
|
בין סכינו של
שוחט
וסכינו של מעקר
|
אולי
מדינאי רב גוני
יזכה להנצחה
בשמה
|
גלי הטבח נמשכים
בעת
כתיבת שורות אלה
|
הם מוחקים מלים
בתקווה שניצוץ המהפכה
יעלם.
הם חוסמים לוחמים
כדי שקול המאבק
יאלם.
|
עיר הקודש
על ראש שמחתנו
אלפיים וארבעים שנה
המונים
נדחסים
זורמים עם המים
בנקבת השילוח
|
מה לי כי אביט אל ביתכם
שנבנה על עיי עולמות
חרבים
|
לשואת החפים מפשע
אין ימי זיכרון
לילות אבל
תענית
|
איש בראונאו
(אם אין)
נולד בצלם אלוהים
כמו רבים
לפניו.
|
בראשית, הדרך התערפלה,
התפתלה,
דימתה מטרות זעף
לגשמי ברכה
|
לעתים
אני מרגיש
שאינני מצוי מתחת
לאדמה
|
כך ברא זאת אלוהים
הם כותבים
שרים
|
אני חש בכפות רגליי
מהלכות על גבול דק
בין רווח והפסד
|
עד גדרות התיל
הגענו
מביטים בעיניים
היודעות מותן
|
טפס על ההר
ההרים שעומדים שם
הולכים ונערמים
|
גוף זה נועד
ללכידה.
נקבות הן רעבות.
|
מן הקבר
שכבר אינו טרי
עולים מראות
|
הם היו כאן
תאבי נדודים
ואביב
הם גם ערגו
|
הוא עדיין מאמין באלת המזל
אשר זה מכבר נעזרת בקביים
בהולכה לצדו
מניח כספו שוב על מספר
שלושים ושלוש
ונס מן האולם
לפני שגלגל הרולטה ייעצר.
|
בקרון רכבת
אני שומע גלגלים
מתחככים עם מסילה
|
ארבעים שנה אחרי
אני נעקר
מעיר הקודש
בשנית
|
מילותיה מהדהדות
עדיין על השלג
שם
|
אני רואה שפתם
נעה
לאחר מלחמה מדומה
|
ויד עלומה אוחזת בחרב
להגן על הלא נודע
|
חוני המעגל
כבר לא מצייר
מעגל
|
קוביות הדומינו שלי
נגמרו
אז מדוע לא זכיתי
במשחק?
|
אני עדיין מאבד קוביותיי
רחובותיי צרים והולכים
נעלמים מהמפה
שוב אזכה במשחק!
|
שעון העיר משמיע צלצוליו
שעת חצות
|
אני דוחה את ההגעה אל
סף התהום
בעמק עשויה להתעבר
גבעה לא רצויה
|
תועה במסדרונות הפות
האפלים
|
בצהרי יום
אני חושש מרדת ערב
מצללים שיבואו
בעקבותיו
|
הו, מלחמה יקרה, מדוע את שותקת?
למה תנצרי אישך,
גבך תפני לנרצחים בין כותלי המוות?
|
לפרקים
דמעות אישה צונחות על
|
דף חסר
באישון ליל מראה על
מקום תלישתו
|
מי ידע כאבה של
פרה
שעה שמפרידים ממנה
תינוקה
|
אֵל אַתָּה
וַאֲנִי אֶצְלְךָ קָרוֹב
וּבְדִידוּתְךְ אוֹתִי אוֹפֶפֶת
|
אולי
גופי
מפלס דרכו
בחרבה
|
אני משאלה
אזכה ברגע של
בחירה
האם לשים קץ
|
מילים חסרות הקשר
מרכיבות משפט נזהר
ממשמעות
|
ואני
הולך למקום לא נודע
לאחר
שפסעתי
|
בבית המטבחיים
הנרצחים לא מדברים בשפתנו
כשהסכין חותכת גרונם
הם לא זועקים בקולנו
|
הם שקופים.
"מי זה הם"?
שואל הנוגס.
"לא רואים אותם"
משיב הרומס.
|
לא נולדתי לגזע הנכון
עורי כהה
שפתיי עבות
תולשים אותי משורשי
|
העיר המתה יפה בחוסר תנועתה
בשתיקתה
|
ממתינים
בחושך לצלצול
גואל
גם העיוורים רואים
את פניו של
הסוף
|
רחוב הגיחון.
אומרים כי פעם
נהר זרם פה
|
הסיגריה שאיננה עוד
זרה מתגלגלת
על הרצפה
|
מילים, מילים, מילים,
מילים מתות.
|
זה הזמן לבנות בתוכי סכרים
|
השכמה מיותרת
משתיקה חלום סוער
|
כפתור נפרם
העבר נעשה שביר
|
לוקח את קיומי הזר
לאוקינוס השקט
|
אם אצעק בפתח מערה:
אדם! אדם!
הזאבים לא יאמינו לי
כשהוא יופיע.
|
מעולם
דבר לא עצר בעדם
מלאכול עוללים
|
ונוס מותחת פניה
חושפת ירכיים
|
צא מן העמק
ההר שעמד שם
הולך ומדבר
בי
|
רגע רודף רגע.
היכן הוא
עכשיו?
|
האם
זה משנה אם
פרחי אביב מאדימים
עלי שלכת מצהיבים
|
איני רוצה לשפוך חמתי
על הגויים
הדם המיתולוגי יבש
זה מכבר
|
חוזרים לשגרה.
חוזרים להפריד תינוקות מאימם
לגרוס עוללים בני יומם
לרצוח מיליון מדי יום
במחנות ההשמדה.
|
יכולתי
לעבור לסדר היום
שנכתב באותיות
טל ומטר
|
קירות בתי המטבחיים
מתעבים
עורנו מתעבה והולך
לשום מקום
|
איני עונד שעון.
הזמן עוד מעט
יעמוד מלכת.
|
חיה מסוג אדם
חפה ממילים
מתודעה
|
עת
המשורר והליצן תפקידיהם החליפו
|
אולי
זו תחושת הניכור
שנחבאה בפינה.
לעתים
בשעת בוקר
|
השמיים
מזעיפים פנים.
על האדמה
מאוחר מכדי לנחות
|
תנועת הרכבת
כבר חולפת
בדמיוני
|
השיר רוצה לחיות
כמי שלא נולד
יש לו חלומות
לגדול ברחם
|
אני יורה חץ מקשת
אל מטרה
סמויה
|
בזה אחר זה
הם
מובלים אל מחנה
ההשמדה
|
טיפה ועוד טיפה
יצרו אוקינוסים
כך אומרים
|
אני מעשן את הסיגריה האחרונה
אולי
היא נגמרת באיטיות מדיטיבית
מרגיזה
|
אני ממתין להמראה.
המטוס מתחיל להתמלא בנוסעים.
האם גם הם חשים בריח הדלק
שמחריף והולך
|
עבר דמיוני
עתיד בדיוני
פוסעים יד ביד על
גשר צר של
הווה
|
יד ושם
ריק מתמונות של
גוויות
חדרי תצוגות המוות
שוממים
|
עדיין
עסוקה במציאות
לא מתפנה לחלומות
|
היד שמחוקקת
היד שיורה
היד שמוכרת
היד שקונה
|
והנה
אני יוצר
מעגל
מלבנים
|
אני יודע את הסוף.
"אני הולך למות" אמר אבי.
עדיין, אני רחוק מן
המרחק.
|
בחורף הקרוב
נחוש בפתיתי שלג
מתערבבים עם
שערות ראשנו
|
מי יזכור את החיים האלה
שמובלים בשיירות
שיירות אל מותם?
|
מה טוב
מה נעים לעשות
ילדים
|
גם שם
בני תמותה זקוקים לאב
אני מביט אל
הרי מואב
|
הנה
בעוד רגע קט
קולנו יאלם
חרותנו תעלם
|
הרוח אינה שותקת
הבוקר
שריקתה סובבת
בין קברי חיים
ומתים
|
כנפי רקיע
נפרשות באבחה שוברת
שגרת שרב
פי יונק מים
|
ועתה אני מנסה
להגיע אל
היעד
|
אולי הרוח הקר
צינן מיתרי הקול
|
נשים בתולות אוהבות
גברים שלא מפחידים
|
נראים כמו בוקר
משוכים
בגווני כחול לבן של
דגל מתנופף
|
ירושלים של מעלה
שוממה
אולי פעם
פלוני השקיף משם
לכאן
|
ואשר יבקש
ידיד
ידליק נרות וימצאהו
בסמטה אפלה
וילך למכור אהבה
ביריד
לאחר שיחליף
תאריך תפוגתה.
|
הכיעור נולד יתום
משני הוריו.
"בגלגול הבא
אני רוצה להיות יפה וטיפשה"
|
אלף שמונה מאות ארבעים
ושתיים
"הם רק כושים"
אמי דקלמה
ואני ינקתי דבריה.
|
בעת הזאת
רגלי מטפסות אל
פסגותיה
ידי לופתות
|
בירושלים,
בגווע חמה, עיני חוזה
בכוכב נופל.
מישהו מת עכשיו.
|
כוס בתולה
נוזל שקוף זורח
מתוכה
|
מתעטף בשתיקה
מוכרת
מתכסה בה מעל
לראשי
|
אני מביט בפניך
ולבי אומר
אני חפץ בשקט הרחוק משאונך
|
אני רואה את השדים
מנתרים מאפלת ירכה
לאור חרטום
|
הכול מונח על
כף יד
קצרה
מלהכיל את הכול.
|
ביום שאחרי
אולי אזדקק למים
רבים
|
כוס ניצבת על שולחן,
ריקה.
אולי השולחן ידע
שעות מהגוני במעון מהוגן
|
אם המוזה
בהולכה בין מיצרים
לא תשים לב
למילותיה
|
לו היה לי לחן
האמת הייתה יוצאת
לאור
|
שוב
חג המצות
המכה ההיא
הדם שנמרח על משקופי הדלתות
העם ההוא
|
תמונה בשחור לבן
מופיעה מדי פעם
|
השתיקה פחות שותקת
עכשיו
קולה כבר נישא על
כנפי דמיון
|
ללכת או לפסוע אל סופו של השביל?
זאת השאלה.
|
במאוחר
הנשר צימח כנפיים
בין שמים וארץ
ריצדו פתיתי שלג על
נוצותיו ככוכבי שביט
שניתנו לו בבוקר
יום הולדתו.
|
האם לצאת מן הרחם
לחיות עד גיל
חמש
|
המבול שירד על
הארץ ממשיך ויורד
|
אני מביט מעמק ימיי
מעלה
אל ערפל
משקיף ממרום שנותיי
מטה
|
אני רואה מבטים של
נידונים למוות
|
לעתים
מעל לכוחי ימי הווה נערמים
|
אני עולה
מן הקומה הראשונה
לשנייה
מהשנייה
לשלישית
|
אנו רואים את
רגע לכתנו
מכאן
את שמנו
|
קול הבדולח צולל
בברכות אוזניי
אחרי שמבטי הפליג על פניי
שלושה כוכבים.
|
זו הכנסת
רומסת
חומסת
כל הנקרה בדרכה
|
יש בה נטייה לסלוח
למת
הוא כבר לא יכול
לעולל לה
מאומה
|
אני הכנפיים שלך.
מלמדך להמריא
מעל האדמה
|
אנו שורכים רגלינו
הלאה
למרות
שבמנהרה שוררת
עלטה
|
אני חי בשלום עם
הצנזורה.
אני כותב,
היא מוחקת.
|
בטרם למדתי
לחשוב
נשאלתי
על מה חשבת?
|
בין אהבה ושנאה
לא נותר מרווח
|
הערב שלי
מתקצר
שעון הקיר הראה
זאת הבוקר
עכשיו הוא מעמיד
פנים תמימים של
מטוטלת
|
מה אומרות עיניו של
תינוק
אשר גופתו נסחפה אל
חוף ימים?
|
הם מובלים בקרונות אל
מחנות הכפייה,
העבודה משחררת.
הם נישאים במשאיות אל
מחנות ההשמדה,
משלמים את התשלום
האחרון.
|
כשמפלס המים יורד
מישהו נולד
מדד המניות צונח
|
למוות אין מענה
רק מראה של
סולם
ראשו בשמים
מרגלותיו על
האדמה.
|
מיהו זה אשר
נולד בעצב
ויעמוד חסר אונים
|
מילים חורגות
מהבל פה
מכתיבה
|
מילים מימים אחרים
מתעוררות
מהלכות לאורכה של
עיר נמה
|
מילים דוממות
ככותביהם
אולי הן תיוותרנה
אחריהם
|
דף ריק
ממתין למילים שתכתבנה
|
רוצה לשוט לצד
הכחול יותר של
האגם.
שם החיים מחזיקים
מעמד ליום נוסף.
|
מיתרי קולה של
ההיסטוריה
נחתכו
הכיצד תאמר דברה?
|
אני סופר צעדים
עקב בצד אגודל
בגווני קשת נעלמים
|
מלים נעזבות
מנהלות שיחה עם קיר
|
אותם פנים
כמעט אותו מבט
שכמה לצאת אל האור.
|
לא הכרתי אותך
פלוני
אולי מילותיך הכירו
אותי
|
כשהמלחמה הזו נגמרת
השדר מודיע על סיומה.
לא נורים
שלושה מטחי כבוד.
|
בחג פורים
אנו עוטים מסכות
של מפלצות
שדים
רוחות
|
אחת
שתיים
שלוש
אני קופצת עם חבל
|
היא נוגעת בקורים
הדקים של
החיים שכבר אינם
|
תם הזמן
שדימיתי כי היה
בידי.
אולי
|
אני יודע
המפלצת אורבת מעבר
לפינה
|
עדיין
סימן שאלה מרחף
על פני המקום
עליו
הביט ההמון
|
על הדם הזה
הם רוקדים
בכל יום חולין
|
המפלצת הזו איננה אני
היא במאה הקודמת
היא היטלר
אייכמן
|
שקט נפלא קם
לאחר מותו של אבי
|
האותיות שנחקקו
במצבתי
מיטשטשות עם
הזמן
|
לפרקים
אני מרגיש כאישה
במחזור
איני רוצה שיגעו
ברגע מדמם
בנפשי
|
לפנים
מזגו דם בכוסיות
השיקו לחיים!
|
מאוחר מדי לאתר נקודת תורפה
במקלעת הפשתן
אולי ניתן לדמיין התרופפות
|
הם מביטים לאחור
בחלחלה אל
הצועדים
המצדיעים במועל יד
|
מספרים שהרוזן דרקולה
עדיין חי
ערפדים סובבים בסמטאות
טרנסילבניה
|
ידי שותתת דם
ממגע פרי הצבר,
מותירה את ההווה
סמוק פנים
|
בלילה הזה מעירני
קול דיבורה
|
אור השמש דועך
בכל יום פיסה נוספת של
אור נמוגה
|
הם שתפו פעולה.
אומרים
כי אין זה נאה
להעביר ביקורת
על מי שהיה
שם
|
נבצרות זמנית.
כבר כמעט שישים שנה
המדינה חיה
בנבצרות זמנית.
|
הניתן לגעת בזעקה הבוקעת מבעד לחשכה
להחזיקה בידה
ללטפה
|
חתולה
בת שנה
לידה ראשונה
ואחרונה
|
אני נוטש עצמי
דרך לא נאותה
ללכת
|
השעון המעורר יצלצל
שעה אחת
מאוחר
|
נשים בוכות בשעות האור
כשהערב יורד
קולן נשבר
אני אוסף דמעותיהן
|
לחושים
נטייה
לצור שיח
מילים מתוך רומן
זניח
|
שוחטים נשים קדושות.
לאחר בישול גווייתן
בשרן ערב לחך.
שותים דם ילדיהן
הוא טעים,
מרווה.
|
בירושלים
יש רחובות שפניהם
מסרבים להיפרד
מן הנפרדים
מבטם לא אומר
שלום
|
והמצפון נע וזע
לאן שמכוונים אותו
כזומבי המפיק רגשות
|
כמו במפתיע
חרטום הספינה שלי
עומד לעלות על
שרטון
|
לו יכולתי לברוח
לא הייתי נמלט מבית המטבחיים
טוב לי להישחט עם אחיי
ואחיותיי
|
סיגריה זרה במאפרה
עשנה משחיר האפלה והשקט
|
ועתה
אני הולך אל
מקום
אליו לא שאפתי
|
בשעה אחת
באחת
כל הנפשות נלקחות אל
האח הגדול
|
מהדומיה השוררת לאחר המוות
בוקעת זעקת נכאים
|
עתה
השמש עולה.
אולי בפעם האחרונה
קרניה חודרות לעיני בבוקר
חסר מגן.
|
שכבה נוספת של בגד
מוסרת
מוטלת
על רגע חולף של לילה
|
אישה אוהבת גבר
שיש בו עדנה
במינון הנכון
לא יותר מדי
|
אני מחפש דמיון בשוני
שוני בדמיון
שמזכיר לי
|
העדר
זקוק למנהיג
שיראה לו את הדרך
לאן בדיוק עליו
ללכת
|
עוברים
לא נוגעים
למרות כובד מילתם
|
עכשיו
מעבר לצומת
אני מנסה לשחזר
את כמות המכוניות
שחלפו שם
|
עדיין
אנו עומדים על הדם.
התחלנו מאחד
הגענו למאה
האם נגיע לאלף?
|
נעלה את המתים
לירושלים
נבנה להם מגדל
ראשו בשמיים
|
אני מפריח טבעות עשן
חולם על סלסולן
המתרחק
|
דומה כי השעות
שחולפות
גוססות
|
המילה שלא נאמרה
בזמן
מופיעה כציור של
בית
|
ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך?
המה כולם במחנה השמדה
ממתינים לסכינו של
שוחט.
|
מביט בקנאה בטובע
הנאחז בקש
יש לו תקווה
היורדת עמו למצולות
|
עכשיו
שארית גופי רואה
גבהים
מצולות
|
ולזיכרון
אין אף ופה
אינו יכול לחוש
בריח המוות המתקרב
|
הוא היה שם
בשבילי
חלפתי הלאה
בשבילי
|
אני רואה את העמק הזה
מבטו חדל להתמקד
|
המכונית שלי עצרה
אולי זה הדם
שלא
הגיע לראשי -
|
איני יודע
מה יהיו רצונותיי מחר
|
חלקי מידע מעורפלים
מתפזרים
עם עלי שלכת
מתפוררים
|
בעוד דקה
כשהשיר יידום
אמנע מלחשוב על
מילים שמרפות אחיזתן
|
לעבור לעולם אחר
ביום חורפי
להשתחרר ממעטה כפור
בבוקר
|
לבו של כדור הארץ
מתחמם
ידי שעונו נעות
בחוסר מנוחה
|
לעתים
פני השמיים לובשים
הבעה של חשרת עבים
|
יש לי זכות לזרוע רוח
לשתול עץ אטד
להביא כמה ילדים
שאני רוצה -
פיה יורק
מילותיו.
|
אתנה
עיניה קשורות
יופיטר
מראה עצמו
בשמיים
|
הילד שנשא את הר בראשית
לא נברא
|
הנה עתה יורדים
גשמים בלבו של
|
עלה אל הפסגה
ההר האחרון בשרשרת
חושף קדקדו
|
לעתים
אני מקנא בכל חיה
מסוג אדם.
בעיוור שלא רואה
|
כשהעיניים מתרגלות
לצבע האדום של הנהר
|
בראותי צבע אדום
איני יודע אם זה
צבע
דיו
דם
|
תחנת היעד
היא התחנה האחרונה
לשם
התכוונתי לנסוע
|
אני מנסה לתור
אחר צל
החמה
כהרגלה מכה על
אדמת עזאזל
|
רוצה לצלול בבריכות
עיניך
לנשום עמך נשימתך
|
ילד לא נולד
עלם ועלמה מאושרים
צלילי מרש נישואין
|
לקראת
סופה של דרך
ישנם נתיבים שנפרדים
|
כל השכול ההוא
מהלך אימים על
גשר צר של
הווה
|
השמש עולה.
ממשיך קו חיים
ממקום בו
עצר
|
מעבר לים, ירוק עצי יער
אינו דוהה.
פרחי חורש מדברים בשפת
אהבה אל
|
פעם
כרסמו מנדטים
בקול ענות חלושה
|
אולי גופי מקדים
זמנו
אוזניו סופרות
צלצולי שעון העיר
|
איני יודע
מי אוחז בקלף המוות
|
למילים
יש מיתרי קול
כמעט כמו לפסלי אבן
|
שני חצאים של
אביב
מאמינים כי
ביחד
|
בחוט ומחט נתפרים השמיים
שם קרע סמוי
שם קרע גלוי
מלאכה מאומצת שלא
|
מי ישגיח עליך
כשתיפול למשכב?
(אל תעזוב אותי)
אין מי שמטפל בי
עכשיו.
(נטשתי)
|
הרגע הזה
אשר מחליף קודמו
יומת ברגע הבא
רגעים מתים קבורים בזיכרון
|
אות מתעברת מרוח
הקודש
עדיין בעצב תלד
משפט
|
רוח קדים
מעלה אבק
פותח
חלון
מתאבק
זורע זרע
|
קרן אור ראשונה
נגלית עירומה
מערפילים.
רוח אמש
|
גופות של נרצחים
מתבשלות
במים רותחים עם
תבלינים
|
שלחתי מבט ממושך
בראי
אדולף הקטן הביט
לעברי
|
עוד מלון נבנה על
פיסת הטבע היחידה
תיירים עולזים על
שפת האגם האחרון
|
חמה של יום אתמול
יורדת
אמש היא שכנה
שם
היום כיסוה רגבי עפר.
|
אני רואה אותם
מניעים גלגל תחנת קמח
לאחור.
האם הלחם יחזור להיות
קמח?
|
מה תעשה נקבה
שלא ניחנה
בחמודות בת חוה?
|
פעם דימיתי שמפלצות דומות
בשעות האור.
ברדת ערב הן משנות צורה.
|
לשם מה משורר שירו יסביר ?
מדי ערב סופר הוא
שעות אחרונות
אולי גופו כבר נרקב בין
רגבי עפר?
|
האם לסוף יש מראה
טעם
ריח?
שאלתי עצמי ממרחק
אלפי קילומטרים
משם.
|
כיצד נדע
אם הגשם שירד
לאחר
שבעים שנה
|
הם אוכלים עתה.
נא לא להפריע!
הם אוכלים
גופות של תינוקות
|
חומות מחנות ההשמדה
נאטמות
שעריהן נסגרים על
מנעול ובריח
|
יד, רגל, ראש
כרותים
שגרת חיינו
שגרת מותם.
|
והרכבות שוב נוסעות
ונושאות מליוני בעלי חיים
|
"חכם בורח מאבק פורח"
שיננו באוזני.
"אל תלך לשם"
אני כבר שם
|
האם המילים הנכתבות בדם לבנו
צובעות בד שלטנו,
מצעדנו מרעים
באותיות קידוש לבנה,
|
מתי הם יחדלו לרקוד על
הדם?
אולי
נביט אל הנידונים למוות
|
אנו מותירים שובל דם
בשובנו משיט
בנהר
|
שוקת המים שלי נשברה
אני מהלך
על קצות אצבעותיי
לא להעיר
|
אימא,
לאן נעלמו עקבותיו של
אבא?
|
שיווי משקלה של
מציאות
מופר
בפסיעה חפוזה
|
ההר ההוא כרע למרגלותי
אף על פי שהיה שם
|
הייתי עטלף.
שטן בדמות חיה
מסוג אדם
להג
|
אֵלִי
מִנְחָתִי הֶעֱלֵיתִי
בִשִׁמְך נֶחְפַּזְתִי לִקְרֹא
|
אֵלִי
הַאֶחֱסֶה בְצִלְך
וְצִלְך מִשְתָרֵעַ לַיִל וָיוֹם
|
ילדנו רב חובל
מנצח על גלי ים
סוערים
|
צינת גופי נודדת אל
אש הכרתי
דומה
שהיוצרות התהפכו
|
אולי קולו מהלך
לאורך מסדרון
|
אני יוצר שלולית קטנה
מאלכוהול
מבצע תנועות של
חתירה
|
הוא היה כאן
במושב שממולי
שותה מכוס בירה
יתומה
|
שלושים שנה אחרי
עדיין
אני שב
לעיר הקודש
|
דור הולך ודור בא
שמות הקורבנות
מתחלפים
|
השמים לא בוכים על
בעלי החיים
האחרים
|
האדמה סופגת הכל.
את הדם הקרוש
הטרי
את הדם שעוד לא
בא אל קרבה.
|
בשל קרני השמש
מצבת השיש כבר חמה
הרגליים עדיין קרות
מהלכות
|
שמש קר עולה על
הר כנען
נגה על קירות
ומצעי מטה
|
שנה חדשה,
לידה אחרת. מוות נוסף.
|
לפתע
הפנים משתנים
העיניים שולחות אלי
מבט אחר
|
עכשיו
תקתוקו של השעון
שונה
|
ילדנו
לפלא הפך
לא היה דבר
שיכול
|
משפט מתפרק למילים
מילה מתפוררת
לאותיות
האות האחרונה דוהה
|
יום הולדת אחרון.
מחר
אכתוב
תפילת אשכבה
|
"מי נטל חייכם?"
שואלת לשוננו שלא חפצה
במענה.
"לו המתים היו יכולים לדבר"
מקרקרת בטננו,
"היינו רוצים לשמוע
קולם?"
|
צפוף פחות
שקט
מישהו עדיין
מנהל
|
מעלות החום מטפסות
מפלס מי הים
עולה
מהאש אל המים
מהמים אל
האש
|
אני מחפש צל
עדיין
אין חדש תחת שמש
קופחת
בדמיוני אחבר אות בית רפויה
לסוף מילה
|
והם מסתובבים בין שרידי המחנה
כדי לזכור את עובדי הכפייה
והטבח שארע לפני זמן רב.
|
הם ממיתים עצמם
באוהלה של תורה.
טוב למות למען
השם.
|
כישלון מעוור
מעבר
טעות יולדת טעות.
|
ולא רואים את סופה של
הטרגדיה
רק את דמם השפוך של
בעלי החיים
|
מהו צבע דמם של
הנספים?
"שקוף" הם אומרים,
צורבים בברזל מלובן
עוד מספר בבשר
החי.
|
ועתה
ההווה שוב נשבר
דווקא כשכפות הרגליים
פוסעות
על חוף מבטחים.
|
לו השואה היתה מאחורינו
היינו שותקים.
בונים "יד ושם" חדש
בדומיה.
|
מנסה לזהות את האיש במסכה
ששוכב
תחת גלגלי המכונית
|
תודה לך אמי על
שהבאת אותי
לכאן
לדור עם המתים
|
ואני
מתגבר
מעלה את מילות התופת.
|
תמונה
בוראת מילים של
שחר
אשר יכול היה
להפציע.
|
איננו רוצים לראות
תמונות קשות של
מציאות.
אלו עשויות לעורר
|
שתיקתי
שלא נודעה
אני שומר
קרוב לחזה
|
דומה ששפתיי חשות
בטעם אחר
לשוני נוגעת ברקב?
|
מאמין בכוחה של
מילה
אני נושא תפילה
לגשם
|
בנשוב הסער
שערה משערות המוזה
|
צילום ש/ל 30X40 ס"מ במקור
|
|
|
כל סלוגן יותר
מטומטם
מהשני...
בחסות "האיש
שהביא לכם את
הסלוגן השלישי" |
|
