|
שתי נעלי ספורט- שני הנייקים המשופשפים שלי- צועדות על רצפת
הכיכר. קופץ מעל לגינה עם הפרחים, אך מתנדנד אחורה... מתחת
לצעדי- פרח אחד נהפך לכתם סגול כהה. חבל. אני לא אוהב את
האלימות. בשום צורה וחלל... חוץ מעל עצמי, למרות שגם זה סוג
של אכזריות... עם עצמך, אתה
|
ובין היציאה לכניסה
ישנה רחפנות, תהייה, תעופה, נחיתה,
זחילה, זחילה, זחילה
אל החור של איזשהו חלום אבסורדי.
|
אני מאבדת חוש הימצאות
אני מאבדת את עצמי לעתים עוד יותר קרובות, מאבדת,
אני מאבדת את עצמי
ואחרי זה מוצאת
ומוצאת את עצמי תמיד כאבודה
ומוצאת את עצמי עוד יותר אבודה.
|
...שגם הם היו אבנים לשעבר,
שנזרקו
ממפלצת אחרת...
|
אדם שלי קטן, מפוחד מלידה
אתה בגד עליון של נפשתי,
אתה מותרה מחרידה
בגוונים של העולם הזה...
אדם שלי קטן מפוחד,
הנאחז בזנב של הזמן,
אנטיגיבור חיובי של התקופה-
האם זה אותו הדבר
להיות הרוס או מושמד?
|
חיי נוזלים כמו רוק,
ואני לא אידיאוטית,
וגם לא מפונקת.
אפילו אם הייתי- זה לא נורא...
|
אם תאהבני אהיה לך ככלי
בי תוכל לנגן
בגופי תחביא את חלומותיך
ובעורי תכסה את סודותיך...
|
אני אוהבת לראות את הילדים הורגים!
אני אוהבת לראות איך הילדים תוקעים
אצבעות בבובות חסרות הכבוד!
שיבכו כל הבובות! שיבכו כל הבובות!
כן. אני ילדה. ואני אוהבת.....
|
רחובות ארוכים ושמים ללא מוצא
עננים חמים שורפים כנפיים מחפשות...
|
וכל סוגי הברדים והגשמים
חדרו לתוכי
ורק באור
עוד לא נגעתי...
|
אני מפחדת מהצחוק שלי.
אני לא מקפצת מצחוק.
אני רועדת...
|
בדקות הניצחון על הפחד המות
ינחם אותנו בלחש:
אל תפחדו...
אין דבר מפחיד יותר
מהחיה הנקראת חיים!
|
אני מאמינה בדברים, שאני לא רואה.
מעדיפה לא לראות.
מעדיפה לשנוא...
|
הייתי מביטה באנרגיה של גרעין האבטיח.
הוא מסוגל לקחת מהאדמה ולהוביל דרך עצמו
משקל פי 200000 יותר גדול משל עצמו.
|
|
|
כל מה שנוצר
בשנות ה80 זה
מוזיקה נחותה!
פרובוקטור. |
|
