|
 האונ' העברית ירושלים, בניין פראנק סינטרה 01' |
הרסיס הראשון ניקב את מיכל הדלק,
יצאתי בקפיצה מהטי-34, השד יודע איך,
'למה לא נשרפת עם הטנק שלך, יא בן זונה?'
'אני מבטיח המפקד' עניתי 'שאשרף בהתקפה הבאה'
שיר חיילים, החזית המזרחית, 1943.
בפעם הראשונה, שרוע פרקדן במושב האחורי של קאדילק שחורה, רואה
מלצ'יק את שמי הערבות. "אני חתול", חושב, מכווץ אצבעותיו
לטלפיים מאיימות, בוחן אותן מכל צד.
|
את הפקודה קיבלנו בוורשה לפני ארבעה עשר יום. אנו דוהרים מזרחה
ולקראת ערב נחצה את הנהר הלבן. כשהשקיעה בגבינו, נפגוש בכוחות
הצבא האדום המתחפר ברעד.
נטבח בהם.
|
הרצח הוא אנושי בן, ואולי אין אנושי ממנו.
כך אמר לי... ונפח נשמתו. למעשה נפחה לה האחרונה רק שנה לאחר
מכן אך זהו הדבר המשמעותי ביותר הזכור לי ממנו, אבי.
|
תמיד זה כך. סביב, תמיד הכל רועד שעה ששוקעת באדם הבנה וחלקים
חסרים נופלים למקומם , יוצרים תמונה בהירה המזעזעת עולמו.
התרוממה על רגליה, מביטה בתינוק היושב בתוך האסלה אפוף מים
עכורים, ראשו הזעיר מבצבץ החוצה ופיו ונחיריו נאבקים לנשום.
|
החדר שבור, קירותיו מכותמים ירוק. נכנס אדם, יקרא בפנינו
פתולוג. בעקבותיו שניי אנשים נוספים, יקראו בפנינו שוטרים.
בחגורת מכנסיהם מטלטלים משני צדי הגוף אלת עץ ואקדח, לגופם
בגדים אזרחיים. צעדיהם, קוממיות.
|
עכשיו, כשהיא עומדת אל מול המראה, תיק על כתף אחת, 'עוזי'
תלוי על השניה, פנים קטנות ורטובות במים קרירים, שיער שחור,
סתור, גולש עד אחרי הכתפיים, שני פצעונים חדשים שנולדו בתא
השירותים, אחד על האף ואחד על הלחי.
|
|
|
