[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בן סויסה
ליד חלון.

http://lirlurim.com
 
בן אדם


אל היוצרים המוערכים על ידי בן סויסהאל היוצרים המעריכים את בן סויסה
או קפטן מיי קפטן.

כאן אמור בן אדם לכתוב כמה מילים על עצמו, בגוף
שלישי, בצורה מכובדת (או מתחכמת, אם ירצה). הוא לא
יציין גיל, אלא שנת לידה. הוא ישתדל שזה לא יראה כמו
עמוד בית באינטרנט, אלא כמו הצד האחורי של ספר. אם
הוא ירצה, הוא יוכל...

אבל באמת חשבתם שאני אעשה את זה כל-כך קל?
אל תתעצלו, חפשו אותי בין השורות.

וזה מה שהיה כאן קודם (תרגומים):

"אני מקריא שירה גרועה / אל המשיבון שלך / אני שומר
את הודעותייך / רק כדי לשמוע את קולך / אתה תמיד
מאזין בקשב-רב / לחרוזים גרועים / אתה תמיד אומר את
שמך / כאילו לא הייתי יודע שזה אתה / בשיא יופייך."
(סטייפ)

"ותמיד תהיי הזונה שלי / כי את האחת שאני מעריץ /
ואעקור את שינייך העקומות / תהיי מושלמת בדיוק כמותי
/ בך אני מרגיש כה מלוכלך / בך אני מרסק מכוניות /
בך אני מרגיש כה יפה / בך אני טועם אלוהים / אנו
אסור שניפרד" (קורגן)

"נהיה מנצחות / ראשינו דבוקים יחד / והכול אינסופי
בתוכך / פגשי אותי / מול החדר / היכן ששינית אותי /
ניכרת אותי / היכן שאיש לא מתנגד / היכן שהלכתי
אחרייך / מקודשת על ידך" (בטנס)

"הדברים היקרים האלה / תן להם לדמם / תן להם להישטף
/ הדברים היקרים האלה / תן להם לשבור / את אחיזתם בי
/ הוא אמר את באמת ילדה מכוערת / אבל אני אוהב את
איך שאת מנגנת / ואני מתתי / אבל הודיתי לו"
(איימוס)

"אני מקנאה בדרך / האדמה תחתיה את פוסעת / אני מקנאה
ברוח / עליה רוכב שיערך / אני מקנאה בכרית / בה נח
ראשך / מקנאה עד רצחנות / מקנאה באהובך / עד שהאור
יזרח עליי / אקלל כל רגע בו תנשמי" (הארווי)

"אומנות אולי מחקה את החיים / אבל החיים מחקים את
הטלוויזיה / כי אני הייתי גיבורת-על / אף אחד לא יכל
לגעת בי / אפילו לא אני עצמי / ואתה היית כמו
תא-טלפון / שאיכשהו מעדתי לתוכו / עכשיו תסתכל עליי
/ אני בדיוק כמו כל אחד אחר" (דיפרנקו)

"אנו חיים על הר / ממש בפסגה / יש נוף יפיפה /
מפסגת ההר / כל בוקר אני צועדת לקראת הקצה / ומשליכה
דברים קטנים / כמו חלקי מכוניות בקבוקים וכלי מטבח /
או מה שאני מוצאת זרוק בסביבה / זה הפך להרגל / דרך
להתחיל את היום / אני עוברת את כל זה / לפני שאתה
מתעורר / כדי שאוכל להיות שמחה יותר / להיות בטוחה
כאן למעלה איתך" (ביjרק)


עדכונים:
שישה מסיפוריו של בן ראו אור בגליונות 8,9,#2,3,5,7
של המגזין החדש למדע-בדיוני ופנטסיה, "חלומות
באספמיה". השביעי בדרך.

http://www.aspamia.co.il

בתחילת יולי 03' הקים בן את האתר "חלום", המוקדש
ליוצר הקומיקס והסופר הבריטי ניל גיימן. כולכם
מוזמנים.

http://www.dreaming.co.il




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
לימדו אותך אך ורק איך לאבד את עצמך. את ה"אני" שמעולם לא נתנו
לך לגלות.
בגלל זה אני מנסה להכין שלום. כל-כך הרבה שירים דיברו עליו
פעם. אך אף אחד מהם לא אמר מה זה בדיוק. רק שכשזה יבוא, יהיה
טוב. טוב יותר. ולי נותר לעשות רק דבר אחד. להאמין.

הדבר היחיד שאמרה לי באותו היום היה - "אתה מטפטף לי על
הרצפה". חזרתי הביתה מהגשם והיא ידעה. במטבח ביתנו, ביום לפני
שנדרסה, התכוונתי לעזוב אותה. גופנו עשוי משמונים אחוז מים,
אבל למשך אותן דקות, כשהתיישבתי ליד שולחנה, הייתי - מקסימום -
עשרים אחוז.

"תורתו של דארווין" אמרה ההגדרה. שמונה אותיות. מתחיל ב-א'
והאות הלפני אחרונה היא י'. "אבולוציה", חשבתי. כאילו, לא
ברור? בעודי מתחיל לכתוב את פתרון ההגדרה שתביא לי שיא חדש,
נשמע קול נפץ אדיר מחלקו הקדמי של האוטובוס. "הנה זה מתחיל",
חשבתי.

הוא המשיך לפסוע, בפרוות הזאב השחורה שלו, חיה גדולה וראויה
שצד בשיא יופייה, בשיא יופיו שלו, בשיא אושרו ועיוורונו. הים
המה כלפיו, רעב ומתגעגע, משהו במעמקים זכר אולי את טעם הבשר
הרך, שהתקשה ונפצע והגליד כל כך הרבה פעמים מאז. גם משהו בו
רצה.

"אני ממש לא יודע", אמרתי בסוף בייאוש. "תגלה לי... בבקשה",
אמרתי ואת ה"בבקשה" משכתי כמו מסטיק, ארוך ארוך. "אני מבטיח
לגלות לך", אמר אבא, "אם תוכל לעשות בשבילי משהו קטן". "בטח",
אמרתי בלי לחשוב פעמיים, "ברור!".

רק כשטיפסתי במדרגות אל ביתה, כמו אל מגדל עתיק, חשבתי על זה
שהיא קראה לי אנה. כאן נתנו לי שם אחר - שגם אותו לא הייתה
אמורה לדעת - אבל מאיפה לה לעזאזל השם הישן, האמיתי? הרי כולם
כאן קוראים לי ענת. כולם חוץ ממנו. המחשבה נמוגה בו ברגע שפתחה
את הדלת.

בזווית עיני אני מבחין בך, קודחת מחום ומתפתלת בכאב. אני כמעט
מרגיש רע בשבילך, אבל רק כמעט. אלו תוצאות הלוואי המשניות של
השינויים החיוניים המתרחשים בגופך. מבנה העצמות המשתנה אט אט,
תבניות שינייך המותאמות מחדש, משיניו של אוכל-כל לניביו החדים
של הטורף.

אצבעותיך מטיילות מעל מקשי המקלדת. כמחפשות חור בגדר. פרצה
שדרכה תוכל להכנס. אבל כל המקשים במקומם. אתה מרים את מבטך
מהמקלדת ונועץ מבט עוין ומתוסכל במסך. הוא מביט חזרה, ללא
בושה. גדול ולבן וריק לחלוטין. רגע, הוא לועג לך?

כל מה שמיכאל רנגר רצה בחיים היה כלב. אולי זה היה בגלל שלא
היה לו אח גדול, או אח קטן, או אחות (לא חשוב איזה גודל).
מיכאל היה מוכן להסתפק בכל כלב, אפילו לא כלב גדול, או אמיץ
במיוחד, כזה שרודף אחרי כל חתול שמעז להראות את קצה שפמו
ברחוב. רק אחד כזה שילך אחריו

דלת הארון הייתה פתוחה, כמו תמיד בשלב זה של הטקס. הבחור הצעיר
ששכב בתוכו נראה כאילו יכול היה להתעורר בכל רגע, מתנומת
צהריים קצרה. לו היה מישהו מתבונן בקלוז-אפ רק על פניו היפות
של הנער - יכול היה לטעות ולחשוב את האיפור על לחייו לסומק
טבעי של בשר חי.

עליסה ירקה על רצפת השח-מט והדליקה סיגריה. "את פשוט מגעילה",
התיז אליה הארנב הלבן. "אוף תסתום!" צעקה עליו. כאן הם היו,
בכנס "היה היה" ה-279, והוא כרגיל התלונן על העישון שלה.

כשבאתי לקחת את הילדה שלי מהגן, באיחור של חצי שעה, היא לא
כעסה. היא ישבה ליד ארגז החול והרימה את השמלה כדי שלא תתלכלך,
כי הייתה שם שלולית. הילדה שלי לבשה שמלה ורודה, עם כיס לבן
גדול בצורת לב, על איפה שיהיה החזה שלה עוד כמה שנים, ושוליים
לבנים מרקמה.

"קום", אמר לי. "אל תתנהג לי כמו יהודי!". קמתי. אדולף הלך
בחשכה, ואני הלכתי אחריו. מבטי נעוץ בסוליות נעליו, המתרוממות
ונוגעות באדמה לחילופין. לא היה שמץ של מושג לאן הוא מוביל
אותי. הוא אמר שהביתה, ואני האמנתי. לא הייתה לי ברירה אחרת.

"וזה גרם לך לכעוס... למה?", היא שואלת. אני נושכת את השפה
העליונה ומנסה לחשוב. ידי משרבטת משהו על דף בלתי נראה. "אני
לא יכולה להסביר את זה. ברור שזה מעליב, אבל זה משהו מעבר לזה.
פשוט השתגעתי". "כן", היא אומרת. "כן".

הצבאות במקומות השונים בעולם נצרו אש בהוראת המנהיגים
הרוחניים. איזורי התעשייה ננטשו והערים הגדולות שוממות. הם
חוזרים לאיך שהיה בראשית. הם לומדים דברים ישנים. וזה כבר חודש
שלם של שלום. מצחיק איך חור אחד יכול לשנות את העולם כולו.

אני מתאפק לא להוציא מהמצח קרן לייזר ולעשות משניהם פחם, כי
אני כאן בשליחות מיוחדת, משימה סודית במיוחד. אז אני רץ מהר
ולא נותן לגוף הזה לגרום לי לבכות. הפעם הם לא רודפים אחרי.
ילדים הם חיות מוזרות.

אף פעם לא תהתה מדוע אינה תוהה על קיומן של שתי דלתות לבית כה
קטן: אחת המובילה מדרך העפר של הכביש אל מסדרון הכניסה, השנייה
מובילה מהמטבח אל היער. או מהיער אל המטבח. תלוי מאיפה אתה
בא.

כי דברים באו מהיער לפעמים.

אגדה
אז הסתובבה אליו וחייכה, לא מופתעת בעליל מנוכחותו ולא מסתירה
את עירומה ממנו. כשדיברה לא היה רמז בקולה לשפה המוזרה בה שרה,
אף לא זכר קלוש למבטא. "בוקר טוב", בירכה אותו בעודה רוחצת את
בטנה. אליוט הסמיק לגמרי והסיט את מבטו ממנה. הנערה צחקה.

כאן, כמו שאמורים להיות בשעת ריכוז או עונש בפינה, הם כולם
שקטים. הצליל היחיד שנשמע הוא צליל צירי הנדנדות החורקים מעט,
רחשי החול הנרמס תחת הרגליים הקטנות וקול העלים הצומחים. ושירת
ציפורים מתות.

שפתיו יבשות וקשות מבחוץ, אך רכות ורטובות מבפנים. זבובונים
טורפים את לחות עיניו, דרך חצאי-עפעפים, המבע המת לא עוצר
בעדם. זבובים רוחשים סביב עיניו ושפתיו, ואני מגרש אותם בידיי
מדי פעם. הגופה מדיפה ריח חמוץ, של זיקנה, של רקבון מתקדם.
צפידת-מוות.

לאחר כמה דקות הליכה יכולתי להבחין בה. השכונה הישנה שלי.
הרגשתי כאילו אני לא זז. קפוא לגמרי במקומי. שאלו בעצם העצים
הכהים שרצים לעברי. האדמה השחורה הלחה ששועטת תחת רגליי. כמו
חיה גדולה ורעבה. שחיכתה המון זמן. יותר מדי.

"היי ילד", אמר הליצן וחייך. החיוך שלו היה מצחיק, אז סטיב
חייך, אבל היה בו משהו מוזר. כאילו הפה שלו היה גדול מדי, ולא
רק בגלל האיפור. בכלל, השיניים שלו היו גדולות וחזקות, וסטיב
חשב שבחיים לא ראה כאלו שיניים גדולות. לא אצל בן אדם לפחות.

"קצת סרטן עוד לא הרג אף אחד", חייכתי חצי מטושטש מהרדמה לאימא
שלי, שלא הפסיקה לבכות. פעם היא סיפרה לי, הרבה אחרי שחליתי,
שאם אבא שלה לא היה נהרג בשואה, אז בטח הסרטן היה גומר אותו.
שזה תורשתי. אני רק חייכתי ואמרתי "אז חבל שנגמרה השואה", והיא
לא נעלבה

הדברים נישאו על פלקטי ענק והושמעו שוב ושוב במערכת הכריזה של
בית-ספר, מהדהדים במסדרונות. "שמנים מתלכלכים יותר", נשמע קולו
של המנהל, והמדריכות מתנועת הנוער תלו את המשפט באותיות פוליגל
אדומות, מתחת למודעה שהזמינה את תלמידי שכבת ט' לפעולה.

הלילה חלמתי שוב את החלום שלך. החלום שבו את קמלה לנגד עיני.
רגע אחד את יושבת מולי, מדליקה סיגריה ושואלת אותי אם זה מפריע
לי. ואני אומר שכן, ואת אומרת, שחבל. ונושפת עשן כחול. השפתיים
שלך נעות בקצב מטורף, אך איני שומע דבר.

הוא חש כסנאי מפוחד, כלוא שלג, המבין לראשונה כי ייתכן ולא
ליקט די אגוזים לחורף.

אימא שלך יכולה למות מסרטן, החתול שלך יכול להידרס, ואתה יכול
לאבד את חברך הטוב ביותר - והכול באותו יום - כי בשעה השמחה זה
לא משנה. הכול נמחק וכולם מאושרים באמת ומחייכות גם העיניים.
ושעה שמחה אחת ביום, זה הרי יותר ממספיק. זה יותר מהכול, כמעט.

האיש היפה שלי חושב שיש לי מצב רוח או כאב בטן או שניהם יחד.
החלומות שלו נקיים מטביעות אצבעות. אני רק יכולה לא להסתכל על
עצמי במקלחת ולא לחשוב על כל מה שנשטף עם הזרם. כל מה שנשבר
ודימם ועכשיו הוא נקי.


לרשימת יצירות השירה החדשות
Playing games in the old schoolyard
Boarded up windows called us here
If I go seek when you go hide
Tell me friend what would I find

אימא לימדה אותי לאיית
ואני מפחד כעת
כי א ב ג ד ה ו זין חטא
הוא חלום שאותי מבעת
סיוט מתוק באמת

ילדה יקרה, הקשיבי
מי זה מביט בך מבין הצללים
ילד מתוק, רוץ מהר
מי זה משחיז לך תערים

כתבתי אימה
במקום אימא

ולאישצל חיים משלו
מתי כבר יפנה נגד בוראו?
מדם חדש ניזונים הפחדים
מלחישתו העיקשת מעומקי עומקים

פה אחד
דובר שני קולות
הברק והרעם ביחד

איזה בולבול
יפה יש לך
תן לי לשחק איתו

לפני שהטבילו אותי בשנית
הלבישו אותי בשמלת נחשים

צמד שירים
ובלילה היית
אישה נהדרת

כוכבי הראשון בלילות אפלים
האוצר העמוק ביותר
של הים

בצד הדרך ציפרי שלום לוחשות מלחמה
וילדי אויב מוכרים לי תותים

ממש מעצבן אותי הילד כדור
נפוח כולו עם מבט מבוהל
לרדוף אחריו זה מרדף תענוג
די מהר הוא נופל, מתפלל, מגולגל

לפעמים
בעיני רוחי
הכול קמל
פרט להשתקפותך במים

להיות הכלה ההרה
הנושק לעיניך
אכולות העש
היפות

במסדרון נפשי אין סוסים דוהרים
רק סוסות דוהרות

אחר כך החלקנו באור החלקי
נשיקות מלאות בזיפים רכים
ברחוב ייללו צופרים כמו בסרט
אני נושם אני אני מרגיש אמיתי

חלומותיך נקיים
מטביעות אצבעות
שלי נרקמים כשאתה נם

והנופים לא משתנים
כמו תמונות שצילמתי ושכחתי
על הכביש השחור המהיר
הביתה, אל הפרברים

אימי מקנאה בי כל-כך
שהיה לי שיער כה יפה
אז לקחה זוג מספרים
עכשיו אין לי שיער יותר

צמד שירים
כי אני
איני שרף
כי זו
מוטת כנפיי


לרשימת יצירות הצילום החדשות
שקיעה וזריחה
אל היצירה

פורטרט
אל היצירה
אני אוהב את המבט שלו ואת השלמות של תווי הפנים הנקיות האלה

טבע
אל היצירה

אל היצירה
שתי נשים בסאבווי

צבע
אל היצירה

עצמי
אל היצירה

צבע
אל היצירה

חוף ים
אל היצירה
תמונות מיום העצמאות האמריקאי האחרון בחוף ריס בניו יורק

אורבני
אל היצירה
שבת, 9 בפברואר, שדרות בוערת.


לרשימת יצירות הדיגיטל ארט החדשות
עיבוד ממוחשב
אל היצירה
שילוב של תמונות וצילום רנטגן בפוטושופ.


לרשימת יצירות המוסיקה החדשות
אינדי

Hold me friend
Hold me cause you seem to know
Where it hurts the most

ווקאלי

דרך צל, עד קצה הליל
עד כל כוכב אורו יהל

אקאפלה

לחן וביצוע מקורי לשיר "יונתן" של יונה וולך.

אקאפלה

לחן וביצוע מקורי לשיר "כשהמלאכים סחוטים" של יונה וולך.

כשהמלאכים סחוטים
אנחנו מקפלים להם את הכנפיים
בעדנה בעדנה
מכינים את השוט


לרשימת יצירות ההקראה החדשות
פרוזה

כאן, כמו שאמורים להיות בשעת ריכוז או עונש בפינה, הם כולם
שקטים. הצליל היחיד שנשמע הוא צליל צירי הנדנדות החורקים מעט,
רחשי החול הנרמס תחת הרגליים הקטנות וקול העלים הצומחים. ושירת
ציפורים מתות.




אל הארכיון האישי (25 יצירות מאורכבות)
הגודל לא קובע-
זה הקוטן
שמפריע.


תרומה לבמה





יוצר מס' 1121. בבמה מאז 5/11/00 16:58

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לבן סויסה
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה