|
ב"ה. יליד התשמ"א (81). לומד בישיבת הסדר משנת
התשנ"ט (99). נכון להיום משרת בצה"ל. כותב על עצמו
ועל הסובבים אותו.
זו היתה תוכנית פשוטה, אבל זה מה שהוא אהב בה. התא הקטן גרם לו
לחוש פתאום כ"כ משוחרר. עשר שנים, עשר שנים ארורות הוא חיכה,
ועכשיו זמנו הגיע.
|
התקפי זעם פרצו לעיתים, ובהן הוא היה מזנק על הקירות, אחוז
דיבוק, קורע, תולש, משמיד. הפח הקטן התמלא בניירות ובדים,
הרצפה כרעה תחת רעיונות וצבעים, אבל התמונות סירבו לעזוב.
|
ואני, משתומם על הפלא
עומד, נרטב, מחדיר אותן למוחי,
לליבי המלא עד לעייפה
בטיפות ישנות,
אותן אהבתי והוקרתי,
הטיפות שלי.
|
מקצה לקצה
אני נע ונד
מתוך גזירה קדמונית
לנצח נווד
|
שתיתי מכוס התרעלה,
טיפותיה טפפו אט אט
אל תוך נשמתי
אל תוך תוכי
|
לדבר על מוות
זה תמיד לשתוק
מה כבר אומרים
לאדם כה רחוק
|
סמרטוט.
בוכה דמעות קטנות
על רצפה של שיש.
אחר-כך הוא ינקה אותן,
יספוג לתוכו.
|
להיות עצוב זה באופנה
תמיד לספר כמה רע
כמה שכולם עצובים
וכמה שזה נורא
|
תריסים של טומאה
חוסמים את האור
חונקים
|
|
|
ישבתי וחישבתי -
הסיכוי שאני
אקרא סלוגן של
עצמי בדף האחורי
הוא
4,536,782,931
לאחד.
ואני עדיין
מנסה.
עוד אחד שמבזבז
שעות על גבי
שעות בצפייה
בדף האחורי. |
|
