|
פה כדי שתוכלו לשמוע את מה שיש לי להגיד,
להבין קצת ממה שעובר עלי
ולא לחזור על הטעויות שעשיתי אני...
"את יודעת שאני לא יכול לילך, את יודעת שהייתי רוצה, אבל... יש
אנשים שמחכים לי שם, המשפחה שלי מחכה לי שם. כבר עבר כמעט יום
שלם אצלנו, ואני בטוח שהורי משתגעים מדאגה, כבר הייתי אמור
לחזור מזמן. בסך הכול הלכתי לעשות טסט על הכנפיים החדשות
שלי..."
|
חוק מספר שלוש ואחרון, כולם כאלה, אף אחד לא שונה. וזה בסדר,
משהו בנו דפוק. אנחנו הרי יודעות את זה כבר כל כך הרבה זמן,
ובכל זאת משליכות את עצמנו ישירות אל תוך הידיים שלהם. אל
תתאהבי יותר לעולם.
|
לא, שירן לא מתה. היא פשוט החליטה שבלה מתה מבחינתה. לקחה את
הרגליים הדקיקות שלה וטסה הרחק הרחק מכאן. למקום בו בלה לא
תוכל להכאיב לה בו יותר, לא תוכל לפגוע בה.
|
והקול שלך עוד מהדהד בראשי,
מנסה להתנער, להישאר קשובה לשלי.
זה קשה זה מתיש
איך מחליטים לא להרגיש?
|
שתי כפפות לבנות,
אוזן קשובה
וקצת ראש פתוח
(אולי,
הרבה ראש פתוח)
זה כל מה שאתה צריך
בשביל לנתח,
לחתוך
אותי
לחלקים קטנים
ככל שתרצה.
|
את התשוקה
הזאת
אפשר לדכא
את הדיכאון
שלי
|
לחבק אותך היום,
ולחבק אותך מחר
לאחות את פיסות הלב
שרק לא מזמן נשבר
|
עוצמת עיניים
מתרכזת חזק
ראש מופנה לשמים
בלב יש מחנק
|
היה לי קצת זמן
אז חשבתי הרבה
כי כשכבר אין לי לאן
אלייך אפנה
ומי כמוך יכולה
רק במבט להבחין
בכל שינוי בהרגשה
איך? כלל לא אבין
|
היא יכולה לטעום את המליחות
של הים
ודמעותיה
אחרי שהשלימה פרק נוסף
|
תתבוססי בדמעותיך
תירקי משינך דם
היא כבר לא תחזור אליך
היא של אחרת לעולם
|
בשבילי,
אני תמיד אהיה פיטר פן
ואת,
(לעולם תישארי)
טינקרבל שלי
|
החבל שקושר
בינינו
(ביני אליך, לא להפך)
הולך
|
כשאמרת לי שאסור
רק רציתי יותר
על פרח בר כמוך
איך אפשר לוותר?
|
אני יודעת לאכול הכל. תניחו לפני, למשל, צלחת מלאה בכל טוב,
תקציבו לי זמן ולא תתאכזבו.
|
לא, זה לא השם שבחרו לה הוריה ביום שנולדה. למען האמת, הם כלל
לא מכירים אותה בשם זה, אולי דווקא בגלל זה היא קוראת כך
לעצמה.
|
"הכרכרה שלך מוכנה גברתי" הכריז האיש שלבש שחורים ולבנים וקד
קידה עמוקה לקראתה. נדמה היה כאילו להקה שלמה של פינגווינים
מסתתרת איפה שהוא ורק מחכה להוראותיו.
|
|
|
