[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בת שלמה











 Aviva Bregman

אל היצירות בבמה האהובות על בת שלמהאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי בת שלמהאל היוצרים המעריכים את בת שלמה




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
ג'ננה
הזדקפתי בסקרנות רק כששמעתי את אמא מרכלת על הקיבוצניקים. היא
אמרה שמזכירי המשקים בסביבה הם חבורה של פלאחים, שכל ההלוואות
שהיא מאשרת מיועדות לרכישת טרקטורים ושזה פשוט טמטום ובכייה
לדורות.

מקאברי
רק אזניו נמצאו.
בשקית בחוף דדו.

"קחו, תתכבדו. זה טעם גן עדן" איש אינו עומד בפניה. קול הרעם
שלה מקבץ את כולם סביבה. בזו אחר זו נעלמות הצדפות בפיות
פעורים.

התבגרות
בואי מאמי אל תפחדי,
מה את רואדת, אל תראדי
לפני הפן האיפור והלק
יותר עדיף עור חלק

בסופו של דבר הייתי לבדי מול אלוהי, ואמא רק שלחה בי מבט בוטח.
אור-ירושלים חזר באישור משמשות החלונות סביב.
נורא רציתי אדידס אמיתיות עם שלושה פסים אדומים.

"קר לי בראש. טוב שלא ראית אותי לפני חודש, הייתי לגמרי קרחת.
חשבתי שנדבקתי מאורי בכינים, כזאתי שטות, כבר פגשת את אורי?"
היא אחזה בידי, ומשכה אותי אל פנים-הדירה המחוממת. עמדנו ליד
דלת-החדר הסגורה.

מדע בדיוני
אמא של הקוף מביאה תמיד מרק עוף

"את המוכסים במעבר הגבול אפשר לשחד בקלות", אמר וניה, ואחר סגר
בפיו על פיה והידק את גופה אל גופו - קרסול אל קרסול, ברך אל
ברך וירך אל ירך. "ועתה נפתח לנו חלון של רגע."

סופני
היא ישבה בגינה שמול הספריה הציבורית והבניין הגבוה של
העירייה. המקום הזכיר את גני לוקסמבורג בפאריס, רק יותר קטן.
"איזה יופי, מים, פרחים, צבעים, קטיפה, סאטן, תחרה ומשי," חשבה
. "אבל יש אנשים שאין להם מה לאכול ולשתות. זה לא קצת ...?"

'ביב-השופכין' (זה היה שמו של המקום אפילו במפות העיר
הרשמיות...) לא היתה אלא שכונה מאובקת, מזוהמת ומאוכלסת
בצפיפות רבה מדי, והיא אהבה אותה למרות כיעורה-הבניינים
הגדולים והמזוהמים, הריח הסמיך והחם, אשר דבק בכתלים, ריח
תבשיל כרוב ומי ביוב, החתולים הרזים והמו

"אמרו לך פעם שאתה דומה לבאלו?"
"באלו מוצק ושרירי? כן."
"כן, מה?"
"כן מiגלי. בואי, נצטוויתי להביאך לכפר של בני אדם."

הרחק מכאן, בקדמת עדן, נולד לאדם וחוה בנם בכורם, פרי אהבתם,
קין.
שבע שנות-נצח חלפו על אדם ואשתו בעדן, ושנים רבות חיו מחוץ
לשעריו. שלוש שנים ועוד שישים שנה היו אדם וחוה עריריים.

עיניה של נטע נעצמו בחרדה, ממאנות להביט. דמעות של זעם ומורת
רוח צרבו בזוויותיהן.
היא לא היתה יכולה לתאר לעצמה כיצד תישיר מבט אל מול המוני
הפרצופים הלועגים, המאירוביצ'ים וצאצאיהם. יותר טוב היה אם היה
חוטף התקף קטלני בגלל אשה בשר ודם, אפילו בגלל זונה.

"סרטן, נכון?"
"נראה לי, חיכו לי ביולי..."
"כמה ביולי?"
"עשרים ושניים..."

בבית הספר היו ילדי כתה אלף מתנדנדים על כסאותיהם בלי לדאוג
למפרקתם העלולה להשבר לרסיסים, ילדי כתה בית צלפו קליפות של
קלמנטינות זה על רגליו של זה וילדי כתה גימל, האוחזים בעט,
נשפו כדורי נייר מורטבים ברוק אל תקרת הכיתה.

היא היתה משוטטת במטבח, בחדר האמבטיה, תוחבת את אפה לארונה
המבולגן של רותי, שואפת אל תוכה את ריחה העז של הממשות הנודף
מן החפצים ואווירת הבית. לפעמים היתה משאירה לרותי פתק צהוב
קטן.

"לפחות את זה כדאי לך לזכור."
"את מה?"
"להפוך כוס. ככה מוצאים אבדות."

אהבה נכזבת
ואיך שיום אחד, אחרי ככלות הכל, כאשר טיילה, וזרועה שלובה
בביטחון רב-שנים בזרועו של הנסיך שהפך למלך, ראתה בחורה אחת
מקורזלת שיער, מנומשת וממושקפת חוצה את השביל הסדוק, שבו הלכו
שניהם.

יש אמנם דברים ששמים לב אליהם רק כשהם חסרים, אבל מישהו צריך
לשים לב שהם חסרים.

היפרדות
"את הפואנטה צריך להביא לפני שהמרק מתקרר. זה כמו למצוא את
נקודת הג'י."

ספירות המלאי ממסטלות אותי. ריחו של העור משכר. אני עוברת
במחסנים ומסניפה את הריח אל תוכי. חומרי גלם, תוצרת בעיבוד,
תוצרת גמורה. יריעות עור חלקות, שלמות ורכות.

אימה
עעאביו, שליח משרד החקלאות לאיראן, הכיר את הארץ כאת כף ידו,
ותיאוריו היו כל כך מוחשיים, עד כי הרגשנו שגם אנו מכירים אותה
היטב, כך הרגשתי אני לפחות. הוא תמיד סיפר שהארץ מרשימה,
שנופיה מעתיקי נשימה, שתרבותה ועריה עתיקות עד סחרחורת.

בלשי/מתח/ריגול
"בת-זונה!"
מסך-עשן וניחוח-טבק וערפל כבד ווריד פועם בצוואר ההולך ומתקרב
אלי. עוד מעט יקום עלי המון חייליו-מעריציו, איש איש וכלי-זינו
עמו, סכינים, מזלגות, קנקנים וסירי-ענק.
"מי, מי תגיד להרצל לעשות כלים?!"

גיהנום
משולש האור התכווץ בבהלה, כשדלת השירותים נהדפה בטריקה.

זוגיות
אחר כך הייתי נרדמת עם שעון מעורר מכוון. לפנות בוקר הייתי
מתלבשת וממהרת לחדר של טל, להתכרבל במיטת הנוער הישנה של
גיורא, הצמודה אל מיטת הסורגים שלה. סיבוב המפתח של גיורא
במנעול העיר אותה. תמיד. גיורא היה חוזר ממשמרת לילה אל מיטה
ריקה, מתוחת סדינים.

אהבה
"תזהרי בובה, אה?..." צחק כשהתעשת "...היום יום חמישי. זמן
להוריד קצת חלודה."
חווה נרעדה. "מה אמרת?..."
הוא ניתר על רגליו כמו דמות מסרט מצוייר "...לא כדאי לך
להזדרז יותר מדי. למפקד שלנו יש זין מפלדה."

התבגרות
נימה דקיקה אך גלויה של קוצר רוח שולבה בקולה. השיחה לא היתה
לרוחה. הוא זכר יותר מכפי שאמור היה לזכור, הביך אותה בפכים
הקטנים, הטרחניים שנמחקו זה מכבר מתולדות חייה.

אימה
השמש החלה לשקוע, והלב שלי שקע יחד עם הקיבה אל אזור החלציים,
כשעברנו ליד בית משפחת מנשה. גבריאלה יצאה מהבית עם עiג. היא
חלפה על פנינו ואמרה שלום מנומס, ללא כל סימנים לכך שהיא זוכרת
את פגישתנו הקודמת.

אהבה
"נהגוס!!!" מישהו צרח, "תגיד לתלמידה שלך שלא תחנה נגד
הכיוון."
"צודק," אמר חיים, "חניה נגד הכיוון בחד-סטרי זה דו"ח-משטרה."
"שטויות, אולי הרכב עומד ככה מקדמת-דנא?"
"אפשר לבדוק לפי מספר-הרישוי", חיים צחק.
"יקרה בינינו משהו?" שאלתי...

תוך פחות מדקה מצאתי את עצמי מפשילה את שמלת השושבינה גבוה מעל
למותני, וכורעת בתנוחה לא בלתי מקסימה וטבעית מאוד בין השיחים
הגבוהים...

מלחמתי
במסיבות הכיתה שלנו בכיתה ו' או ז' הייתה תלבושת אחידה - נעלי
"האש פאפיס" דהויות, סווטשירט xxxL וליווייס בלוי ומשופשף
במידה דומה. רק לריסה הייתה ממש מתלבשת. "לא לריסה, לארה!"
הייתה מתגלגלת מצחוק.

אירוטיקה
אהרון היה פנאט בעניינים האלה של עבודה, בפרט בעבודה קשה של
נשים.

מדע בדיוני
גילי לא הותיר פינה חשופה בגופי ובגופו. ידי הזהב שלו עיסו
בשקדנות את שמן השיזוף הריחני, נקבו חורים בגבי, אבל דבר לא
הפך אותנו לשחומים, לא שמן האגוזים ולא היוד הסגול שערבבתי
בתוכו, פטנט לשיזוף מהיר.

אירוטיקה
יד גולמנית של ענק רך בשנים, פלשה אל תוך החדר השליו, וקטפה את
החפץ הזעיר והנפלא. עיני ענק סקרניות הציצו אל קרבו, אל הבגדים
המקופלים על מדפים ואל השמלות הקטנטנות, הצבעוניות, שנתלו על
קולב אצבעוני.

מקאברי
אין לי סבלנות לשטויות שלה עכשיו. אני נכנס לנוחיות.
ייקח לי זמן.
הפרוסטטה, את יודעת...

התבגרות
הפנקס פתוח והיד רושמת, הרחק מריח הזיעה החריף של השחקנים על
המגרש, אך לא רחוק מספיק.

אינטרוספקטיבי
כמו חתול הלוטש עיניים מסונוורות אל פנסי מכונית מתקרבת הייתי
מתבוננת במנורת הזכוכית הגדולה, התלויה מעל לשולחננו בדיוק
ברגע בו נשמטה מאחיזתה בתקרה וניתכה ארצה במטר שברירי של
רסיסים מבריקים.

אהבה
וכך מסתיימת פגישה שלישית, כמעט אחרונה.
שנינו נמצאים מחוץ לקונטקסט.

מלאכים אלוהים והשטן
והוא פתח את החלון, זרק את השעון, ומשאית ענקית שחלפה משמאל לא
השאירה לו שום סיכוי. ממש שמעתי אותו נטחן, וידעתי שלא אמצא
אותו

זוגיות
בשבת בבוקר, קרוב לצהריים, התקרבה ליזי למסלול הנחיתה. היא
שמעה את ה"קליק" של יציאת הגלגלים.

בעוד שבמגמה הספרותית המורחבת ב"עירוני י"א", בו למדתי אני,
שקדנו על פירוש בראשית ב"מקראות גדולות" ומשל המערה של אפלטון
ועל פענוח יצירתו של עגנון, עסקה אורלי ברישום שקדני של פעולות
"חובה" ו"זכות" ונשמה לרווחה, כשהתאזנו הדוח"ות. הבדיחה אמרה
שמ"מסלול" ממריאים

פואנטה
אן מרי, שבטנה הענקית ובה שני התאומים, היתה חשופה ועירומה
לחלוטין, לא ידעה היכן תסתתר מבושה.
"דייב," סיננה בחריפות "תאומים מאותה שלייה הם תאומים זהים.
שניהם בני מין אחד. אותו דבר. ילד אחד כפול שניים."

בלשי/מתח/ריגול
"מזל טוב, מריים." הוא אמר לה, ולא חיבק אותה. רק נתן לה זר של
ורדים אדומים. אש האהבה. אם הוא לא היה מתבייש, הוא היה שר לה
שיר.
"איך הילד הזה יסתדר בלעדייך?" הוא שאל

"ומה זה הציוררים על הקיררות?" שאל אחר כך.
"נגה אמנית."
הוא בחן את הקיר מקרוב. מפת העולם הענקית, שהדבקתי בחפזון לצד
הציור, הדיפה ריח מנטה של משחת "זברה".

נכון. הכל חולף עובר - דוושות, הגה, מוט הילוכים, עיני
החלונות.
אולי לא נשאר מן המקור דבר, ורבב לא דבק בהעתק.
"אבל יש לרכב נשמה, זו שיושבת מאחורי ההגה."

אי בודד ושרמנטי מתביית אל פלנטה עגלגלה ותמה. סופשבוע מעורבב
ופרוע וגמירה קוסמית ותגעש ותרעש הארץ...

אגדה
טור ארוך של אוחזי סירים מהבילים וקערות גדושות ומגשים מתפקעים
וקנקנים עולים על גדותיהם עמד בפתח אולם-האוכל

והיא שוכבת מתוקה, רכה, חמה וורודה משמש תחת שמים כחולים על
סיפון היאכטה שלי.
אנחנו בדרך ליוון.
ואני בן שש עשרה, גבה גלי וחרמן.

מסעות
הבשר, העשן והדיאט קולה תוססים, החומוס מצהיב ומקריש לאיטו על
שולחן הפלסטיק וגם אני.
תמיד אחרי מפגשים משפחתיים אצל אחי כואב לי הלב בבטן.

הוא הסתכל לי ישר בעיניים ונתן לי בצוואר נשיקה מדגדגת עם
קוצים "אל תשימי לב אליהם. הם ממעמידי הפנים, את יודעת מה זה?
פרטנדנטים?"
"כן" אמרתי והרגשתי חלשה כמו ארנב קטן ושקרן "היה לי רינגטון
שלהם בטלפון לפני ששמתי את הפוגה..."

היא היתה חומקת מן החדר, ואני, בהסכמה אילמת, הייתי צועד עקב
בצד אגודל אל החצר הפנימית, נותן בכך שהות לאשה האומללה לפשוט
צורה וללבוש דמות אחרת. דמות זו, שהשנים הקשיחו את תוויה
הרכים, היתה יושבת שפופה למרגלות הגדר הגבוהה, מכורבלת בסדין
מרופט, לבן לשעבר.

מסעות
"סע." אמר יעקב. קולו נשמע אחרת באוזניות.
"האוזניות לא מפריעות בנהיגה?" צעק יונתן כשיצא מפתח החנות.
"לא האוזניות האלה." יעקב צחק. "הן עוצבו לנוסעים."

"את צריכה להגיע למיון," אמרתי לה, ולמרות מחאותיה נכנסה לבסוף
למכונית והתיישבה במקום שלי, לצדה של דליה. אני ישבתי לצדו של
דמתי, שלא הפסיק לחייך.
"הכול בסדר, דמתי," אמרתי והתכוונתי לכך. "סע לאיכילוב."

אימה
הכל נראה חום-חמים בהיר וחלבי כשמביטים בו לאחור. חבל שלא
ידעתי זאת אז, כשהאתמול היה היום, כשרגלי דרכו בתוך
זמן-הווה-גוף-ראשון כמו בתוך חרא של כלב.

רב החובל לא ישכח את הרגשות שגאו בו, כשלחץ את ידו של הניצול.
הוא, איש ים ותיק, ששעונו הוא שעון הים והגלים הנשברים על החוף
ונסוגים לאחור, השתאה אל מול הלהט הקורן מן האיש ההוא.

היפרדות
הראשון שהגיע אלינו ביום שישי אחד עם ענת, חברה של אמא
מהעבודה, היה הזכר האולטימטיבי, כולו רטט שרירים ועיניים
ירוקות, שהפשיטו אותי...

סופני
אעקור לך את הלב.
את הלבלב.
את הלבלבן.
אשלח אותך ליער-עד.

מקאברי
אחרי יום שלם בשטח, בדייסת-ינואר בוצית, חזרנו בערב אל בסיס
חשוך, אל מי קרח של עשר שעות חשמל מופסק. איך שצרחתי במקלחת,
כשהמים שטפו מתוך החושך.

רק מששבו ונמלאו ידיה חיים והחלו מטיילות על גופה וצובטות
ומעסות ומעוררות את פלורה-של-לילה מתרדמתה, חזרו ועלו מימיו של
הים הגדול. ותחתונים לבנים וארוכים נבחשו במקל ארוך במים...

אהבה נכזבת
את אבא שלי שנאתי שנאה טהורה ועמוקה מני ים. שנאה נוקבת דרך
שכבות הרוך והאהבה ומגיעה עד לראשית הכל, לרגע בו נוצרתי.
בקלות אפשר היה להתבלבל בין השנאה לבין האהבה

אגדה
כששחר היתה יושבת אצלי באוטומוביל מאחורה וצוחקת עם החברים
שלה, הרגשתי כאילו הנכדה שלי יושבת אצלי. היא יפה כמו מלכה'לה
ויש לה עגיל אחד בגבה, ואחד בפופיק שלה, שלגמרי בחוץ, שלושה
באוזן אחת ושלושה באוזן השנייה, ובכל זאת היא יפה בעיני, למרות
שאם האבא שלי היה קם


לרשימת יצירות השירה החדשות
טאנקה
כתר קוצים חטא קדמון

עת

אהוב לבי אז בה נעץ
מבט, אחר הביט אלי

ליד המים הגדולים
יושב איש-שלג
ברוטב ים ומלח
טובל ביצת-שחפית

בת-צוענים שעורה נצרב
בשמש עשרים שנה.

טאנקה
אפס, בכל אין דבר

גם אם מי שעומד להציץ
בחלונות פנימה מבחוץ
לא פעם ולא פעמיים
ראה אמת מתוקה אחת

תמימים עירומים ומוכי סנוורים
לטבול עד צוואר במימיו

ארור היום, האור ארור
האור שנשפך בין ירכי אחרות
החוט שנמתח מלב אל טבור
מוביל מן הרחם אל בית הקברות

בעיניים דולפות
ונשימה כבדה
כל נשמה תפרחת

הטורו זועם
רודאו על גב
עשרה כידונים ננעצים בצדיו

שווים אנחנו בגודלנו -
אדם וכלב ופרעוש.

ארספואטיקה
וילון נושב ברוח מן המזגן
הם במיטה, הספסל שבגן
עוד מעט ויקרוס אתי בלב כבד
אני זז להזדווד


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
הסר דאגה מלבך. לא יהיו כאן המונים. אתם, הקיבוצניקים, תמיד
מפחדים שהאורחים יעשו לכם שביל בדשא.

את היית שחרחורת עם פנים לבנים ורודים ולחיים אדומות. אדית
קראה לך "דובדבן בשמנת" ודורית היתה מתוקה כמו דבש - שער דבש,
עיניים דבש, עור דבש.

לא גדולה מהחיים.
בגודל של החיים עצמם. מסבה ראש מן המצלמה ומצחקקת.

חשבתי על הספרים שקראו הסבים שלי כשהיו ילדים, על הספרים שנצבו
בארון הספרים בביתם. האם היו שם הספרים החתומים בפני של "ארון
הספרים היהודי"? פניו המגולחים למשעי של אבי-סבי במדים של צבא
הקיר"ה אומרים לי לא באלף רבתי


לרשימת יצירות הנובלה החדשות
החוץ הואר בבת אחת באורם של פנסי ערפל גדולים, אור, אשר גבר
בזוהרו על האורות שבפנים. זגוגית החלון הפכה שקופה לחלוטין,
ואנו הסתכלנו בשקיקה, כשני ילדים, בנוף הלילי ההולך ונפרש
לעינינו, מואר באור כתום חזק.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
"עקבי מסמר?" אווי חייכה. "את תנעלי נעליים כאלה? אפילו רגליים
את לא עושה."

הראייה שלה היתה צרה מדי. היא לא ראתה את כל התמונה - את
היופי, את הארץ החדשה, את ההרפתקה. ככה זה כשיש חמישה ילדים
ותינוקת. מאבדים פרופורציות. אין פרספקטיבה.

קרני הקטנה היתה חולפת בחדר במהירות שלא לראות את הפנים הלבנים
המוקפים שער שחור וצללים כהים. הגבול בין הצל השחור לבין השיער
היה מטושטש.

ביולי 1942 הצליחה גרטה אקסלרוד להביא לשדות שבין רמת-צבי
והמושבות שדה-יהושע וכפר-אבינועם להקות ריקוד מכל רחבי הארץ.
זו היתה חגיגה גדולה, במיוחד כשהבנות שלנו מחוג הריקוד של גרטה
רקדו עם סלים את הסונטה לאור הירח

"הוא איננו יודע את מקומו..."
זו היתה האשמה חמורה בעולמה המסודר בקפידה. הליכותיו של ג'ו לא
היו כבושות די הצורך. גאווה שקטה קרנה ממנו.

ילד קטן התרוצץ על רגליו הקצרות מאחורי ארון הדרים. בזוית עינה
הבחינה בכנף בגדו, כשיצא מדי פעם ממחבואו ושעט בריצה מתנדנדת
אל עבר דלת הכניסה. חבל טבור השתלשל לו מלפנים משרוול הטבור
התפור בקדמת הבגד.

"מי מלח ופרחים מגרשים טינות ישנות," סבת-סבתה הקשישה ביותר,
זו שראתה שישה דורות בחייה, יושבת על קצה מיטתה של דאגני. בידה
האחת פרחים וידה השנייה מנגבת בחיוך את דמעותיה של צאצאיתה
הצעירה.

שלושים ותשעה איש היו מוטלים שם על גבם, שרועים כשעיניהם
עצומות בחוזקה ופניהם פונים מעלה, כאילו ראו דבר מה מבהיל. ספק
חיים היו ספק מתים. לבושים היו במדי הצי העתיקים - אדום צהוב
ומצנפות לבנות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, קטועי רגלם הימנית היו
מתחת לברך.

וקסלר שב ויצא עם המטאטא הארוך שלו והבעת פניו מזרה אימים.
מיהרנו לעבור את הכביש למגרש המשחקים. ורד החזירה את המסטיק
לקן המבטחים של פיה.
"זה עוד מתוק" אמרה וניפחה בלון עצום מימדים "חבל לזרוק. הוא
יישאר מתוק עוד מלא זמן. זה בזוקה אמריקאי."

תמונת עולמם הסדורה והבנויה לתלפיות נקמטה, וחורים נבעו בה
וסדקים. משמעות עמוקה עמדה בבסיסה של ההפרדה הבין גזעית.
צאצאיהם של אדוני המטעים, אשר התנחלו בארץ לפני דורות רבים,
והיו לבניה מאז ומעולם ולאדוניה לעולם ועד, היו שונים ממני.
מהותם קשה כאבן וקרה כמתכת.


לרשימת יצירות המסה החדשות
האם קיים שביב של תקווה? נראה שלא. זה כבר קרה ועוד יקרה שוב
ושוב מאז ומעולם ועד עולם.


לרשימת יצירות הקומיקס החדשות
שירה מאויירת
אל היצירה
פוצו געלים אל כאן
ושם של פוצצי מצוק
זילקו היטב, הקלידו קלד
עונשכם - ערה ילוק
תמיד תישארו בלד
תלושי שפמות וזנב פינוק

פריים יחיד
אל היצירה
"שומו שמיים, שומו שמיים, שומו שמיים..." מלמלה הנסיכה לעצמה
בלחש.


לרשימת יצירות הציור החדשות
טקסטואלי
אל היצירה




העובדה שכולם
רוצים לשכב איתי
צריכה לגרום לי
לחוש מעורערת
לגבי
האינטליגנציה
שלי?


גמבה, שהגיעה
למסקנה שהיא
תתחיל להשתמש
בהברה 'אה'
בקונוטציות
שונות.


תרומה לבמה





יוצר מס' 20252. בבמה מאז 6/3/03 19:29

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לבת שלמה
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה