|
מי זאת בת-אור ברזל? זאת שאלה טובה...
לפעמים היא בעצמה לא בטוחה שהיא קיימת אבל מכורח
התרחשויות המציאות היא מוכחת כטועה.
נולדה ב-1983 שזה מוקדם מדי או מאוחר מדי אבל בטוח
לא מדוייק. כך גם כל היצירות שלה. המקום בו ניתן
להיות בלתי מדוייקים ככל האפשר - העיקר שזה יקלע
"בול".
שלבים אחרונים של סדר... דברים שאני רוצה להתנתק מהם
עברו לארכיון ובהמשך ירדו לגמרי...
"מה שקרה... מה שקרה הוא שאנשים אוהבים ליצור גיבורים. אנשים
צריכים גיבורים - דמויות שניתן לפנות אליהן בעת צרה לעידוד או
עצה. היא היתה גיבורה. תמיד חזקה, תמיד אומרת את הדבר הנכון
בזמן הנכון לאדם הנכון. אני הכרתי אותה במקרה דרך חברים ומיד
הבנתי שמשהו שם לא ב
|
הטלפון נשמט ממני בבהלה. מי זאת במראה? אני לא מזהה אותה.
עיניים נפוחות מבכי מלוות בשקיות שחורות-ירוקות "מחמיאות",
השריטה החדשה כמובן, שיער פרוע אבל את כל אלה כבר ראיתי עלי
בעבר - הוא חדש.
|
"אני מקשיבה לך." היא אמרה. "באמת נחמה גדולה!" השבתי ומיד
התנצלתי, "אני מצטערת, לא התכוונתי להעליב, זה פשוט שאת כאן כי
את חייבת ואני מדברת על הדונג שממלא את אוזני הסביבה...
"נראה לי" אמרתי, שאם הייתי מעשנת, עכשיו הייתי מדליקה סיגריה
ומתחילה בסיפורי העצוב
|
עוד שיר שיכנס למגירה - אם המשכת הלאה
כנראה שזה לא היה מעולם מה שחשבתי
|
איך לא רצית לעבור דירה כי פחדת שהוא יחזור
ולא יוכל למצוא אתכם,
איך אתה פוחד לישון כי הזמן נראה לך אוזל,
|
מתי הפסקתי גם אני לנשום?
זה שווה את זה?
זה קרב אבוד,
התפזרתי לרסיסים בחלל
ואין איש
שיאסוף את השברים.
|
ואם זה לא אתה
זה תעתוע הדמיון
|
אין לי סוף אופטימי לשיר
עם משאלות מתגשמות,
פרפרים ופיות.
|
לדחוס קילוגרמים של משמעות
לתוך רגעים סתמיים.
לכפות אהבה אבל זה רק בכתבים.
|
את לא כמוהם.
את גם לא רוצה להיות, מסתכלת עליהם ברחמים מהצד,
נזכרת בעבר הלא רחוק בצער ושמחה שאת לא שם.
|
לאחרונה זה נראה כאילו כולם שכחו
שלפרחים יש גם ריח מלבד צבע בולט לעין,
שגם בשקט יש אלפי צלילים,
שלראות זה יותר מלפקוח עפעפיים.
|
המוח אומר שצריך לעזוב,
אך מגנט הלב עקשן מתמיד.
הדמעות שנושרות ללא הרף מעיני היבשות
מערפלות את האופק הסתוי.
|
בעודה זולגת מטה מטה לאורך הלחי ועד הסנטר
היא הפכה קרה יותר ויותר
|
אי אפשר לרוץ עם משקל עודף,
השארתיו מאחור...
וזו רק אני פה, מוקפת אנשים שרצים ולא עוצרים
|
אי אפשר לעמוד במקום,
ללכת לאחור זו בכלל
אפשרות?
מדרגות גדולות, מדרגות קטנות
להביא סולם?
אני פוחדת.
|
לסיפור שלי אין סוף ורוד,
על אביר, קוסם או נווד
שרגע לפני שאהפוך לפסל,
יפשיר את נטיפי ליבי המתפורר.
|
פתאום כשהסתכלתי פנימה, לא ראיתי כלום.
במקום שפעם הייתי, נותר חלל.
|
כל הדמעות שלא זולגות
מפריעות לי לדעת
את הכאב הזך.
|
בעודי שוכבת בתוך הזהב הזה,
כשהשמש מפשירה את אחרון נטיפי הקרח שלי,
והרוח מלטפת את פצעי ומגלידה אותם,
|
חולם כמו הרוח שמנגנת בעלים
עף כמו ציפורים
בשלל צבעים.
קל ויפה כמו קרני השמש הזוהרות
|
אי שם, הרחק הרחק,
מעבר לים ולהרים,
מעבר ליערות ולאגמים,
ניצב לו סלע איתן.
|
מחר אני אמורה לראותך באקראי
כפי שמתוכנן
|
אני לוקחת קופסא קטנה של רגעים.
קופסא שעשוייה מדברים מוזרים,
שגדלים מתחת למיטות.
אני מכניסה לתוכה את החיבוק.
|
אתם לא מסתכלים בצלילי ההתרחשות,
לא חשים בצבעים
לא טועמים את החום.
|
מדהים איך כל הלכלכוך לא נגע בך
והשנים רק טיפחו אותך
יפיפיה כאילו גדלת על כר דשא רך
ומלטף...
|
יודעת שאתה מקשיב לתפילותיי,
רוחץ את נפשי בדמעותיי,
|
אני כותבת בקודים,
כי השפה הגלויה מפחידה אותי, כי מעולם לא סיפרתי מהתחלה עד
הסוף ואני לא יכולה להתחיל עכשיו.
פעם אחת, הורדתי משמר וסיפרתי כמעט הכל. נראה לי, שהפחדתי אותך
יותר מאשר אותי (אם זה בכלל אפשרי), ואז למדתי לקח.
|
האוויר רווי עשן המכוניות עומד באפי וממאן להיכנס.
הירוק היחידי שיש כאן נשקף מהרמזור בצומת הקרוב דרך מרפסת
הכביסה.
|
לי כמעט אסור להילחם, אבל אני לא יכולה להפסיק...
עד שתקרא לי לבוא, אחכה מחוץ ללבך.
|
הנה זה מתחיל.
אפשר לאלף בני אדם לעשות הכל.
איך ששומעים את צליל הצופר החלש מתחיל,
משפילים מבט, מרכינים ראש, ידיים לצדי הגוף.
|
מקריאה במחברת השירים שלי, אני מגלה איך כל חיי מתנקזים פעם
אחר פעם לאותו מקום.
המקום הזה בנפש של העלמה במצוקה בלב היער או שלכודה במגדל
גבוה, או אולי זאת שנפלה לנהר...
|
פעם כתבת על גן עדן שנמצא מעל לעננים,
תיארת את היופי הטהור במקום בו האדם טרם נגע.
פעם כתבת שירים וסיפורים על פיות, נסיכות ונוודים.
|
מתכננת בראשי את הנאום של "סלח לי אך אני חוששת לפתוח לך את
הדלת"
|
הוא הביט בי, במבט התמים אך נוקב שלו, ואמר: "על מי את מנסה
לעבוד? את פה בדיוק כמוני."
אתם מבינים, הוא צודק, אני פה, לא בורחת לא סוגרת דלתות. להפך,
מנסה לחפש תירוצים רציונליים לזכות ההישארות... אין לי פאנץ'
ליין חושפני ומוחלט לסיפור שלנו. הוא רק אחד מאלף.
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
מעולם לא שכבתי
עם ג'ינג'ית!!!
ץ סופית על אהבה
בלתי מנומשת. |
|
