|
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנו חלשים מדי
הפחד העמוק הביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל
לכל שיעור.
זה האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר
מכול.
אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק
יפייפה, מוכשר, ואהוב.
למען האמת, איזה זכות יש לך לא להיות.."
כשהייתי נכנסת לפה בלילה, לפני שהתגייסתי הייתי קוראת את
התגובות לא רק לדפיוצר שלי אלא לדפי יוצר של כולם, והייתי ממש
נהנית, לוקחת ללב, מסיקה מסקנות, הייתי תופסת מאותם האנשים.
|
אני מסתכלת בפלאפון שלי, שתיים עשרה בלילה, זה די השעה שהיתי
איתך.
"הודעה דחופה", צועקת חברה שלי בדיגיטלית.
|
זה כמו לכתוב תסריט של החיים שלי, על דף.
אז התחלתי דיאטה, והבטחתי לי- מותק, הפעם זה בשביל עצמך, זה
היה לפני ששמתי אותו ל"יעד החודש", כן, ככה זה בקבוצה שלנו,
אנחנו מציבים לנו יעדים.
|
אז עוד לפני שיש בוקר, אתה עם הטלפון ביד, מסתכל ימינה-שמאלה,
רואה את השיר...ככה...מונח בדיוק איפה שהשארת אותו, ואתה מקריא
ומקריא ומוכר אותו לאנשים.
|
אז אני נכנסת למכונית ונוסעת,
ופתאם מנגנים שיר, כן? של מייקל ג'קסון, לא לא, לא מייקל
ג'קסון ההוא עם האף, אלא, ההוא, אתה, נו...עם הקול הצרוד,
שמבקש שההיא תסלח לו אפילו שלא עשה כלום,
|
אני חייבת להפסיק עם זה, עלה בדעתך שהכל קורה בצורה כזאת כי זה
פשוט לא נועד להיות?
|
אז אתה נכנס לשירותים, בגלל הכאב בטן של הערוץ הרוסי, ואתה
שוקע במחשבות.
זה מדהים איך שדווקא השירותים מוציאים ממך את כל הדברים שלא
ידעת אפילו על קיומם.
אתה עוצר במשפט הזה וקורא אותו שוב,
|
את החינוך המיוחד היא כבר תשקיע בעציצים, זה אנחנו אומרים
במשפחה, והיא מרוצה, "בזיליקום מוסיף המון", ונותנת עוד לטיפה
למרווה, שנדמה כי עוד רגע תפרוץ מבעד לסורגים ותגיע לשיניו
התחתונות של האמסטף המאוד גזעי של השכנים.
|
הוא גנח. ידעתי שזה מלאכותי. אבל זה הרגיש אמיתי. באמת.
|
האם מצאתי את האדם שיסב לי מנוחה
הא מכל נשות העם תבחר אותי לאשתך?
|
תראה אותי, במקום שירים יוצאים לי רצף של משפטים קטועים.
עוד מעט גם יהיו לי שגיאות כתיב.
|
ואיני יכולה שוב להבדיל
בין מה שהיית למה שהוא היה,
אתה שנהיית הוא והוא
שלעולם לא יהיה אתה.
|
כשתחלוף, הכל יחלוף, לא אשוב להיות אותה לי שהכרת אתה
|
אני נאבקת עם עצמי:
אני לא אוהבת אותך,
אני לא אוהבת אותך
|
את יודעת שאת לא יפה כשאת לא מחייכת.
אני מחייכת מבפנים
-למה?
למה מבפנים?
-למה את מחייכת?
|
לכתוב שעות על אדם שכלל אינך מכיר.
זה לראות את הפנים שלו, אבל בעצם לבהות בקיר...
|
נותנת לזה להתפשט במוחי
בהמשכים
אתה בכולי
וזה קטוע.
גופים מתחככים
וזה קטוע.
|
אני כותבת וכותבת ונמצאת במרדף אחרי עצמי
זה כן טוב, זה לא טוב
הריקבון שבפנים מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.
המחשבה על זה שלא נוכל ליצור כלום כשנהיה מאושרים
מייסרת.
|
אתה אפילו ממשיך לעמוד שם
לא בורח, לא צורח את שמי
|
תוביל אותי, אני קוראת
צועקת אלייך במיתרים קרועים
בוא
עזור למכאוביי להגליד
|
פתאום קלטתי מה עשינו
פתאום קלטתי מה עשינו
ואיפה היינו
אני לא זוכרת איפה הייתי באותו לילה
|
ופוסעת צעד אחר צעד,
ועוצרת שוב על מנת לנחם
את מי שמת לו מכר.
|
במבט לא מבט של שתי אצבעות וזה בא, זה רפלקס, אצלך כבר לא, זה
פשוט זורם, חמצמצות רעילה של מיצים מתובלנים, את קוראת לזה אבל
גם רוצה שיפסק.
|
כבר מזה שנים שהיא חושבת על הקיץ של 99', מהרהרת בעצמה אז,
ברצונות שהיו לה וכיצד הפכה אותם לחיים ונושמים.
|
את הרי זו שמחזיקה תמונה של "גארפילד" בארנק לימים קשים, תמיד
להיות מוכנה, תמיד לצפות, להימנע.
|
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
