|
 אנשים גדולים-אהבה קטנה, אנשים קטנים-אהבה גדולה |
בר נולדה ב-1990.
אהבתה הגדולה היא מוסיקה.
כיום היא משרתת בצבא ההגנה לישראל.
ברב זמנה היא שרה, מנגנת, כותבת ומלחינה.
אתם מתעוררים בצהרי יום שבת, אחרי זיון טוב בלילה, מתקשים
לפקוח את העינים. אבל מישהו כבר דואג להעיר אתכם- רוני, הילד
הקטן שלכם.
הוא לא שכח לשים טלוויזיה ב"פול ווליום" על ערוץ שש, וגם לא
שכח לשיר את כל השירים של כל התוכניות שהוא אוהב.
|
"אני בדיכאון", אמרה ניקול.
אף אחד לא שמע אותה. אף אחד לא התייחס אליה. אפילו הקירות דחו
אותה. אפילו המחשב אמר לה שתעוף ממנו.
היא צעקה: "כולם שונאים אותי. אין לי חיים!"
|
היה לי פעם חבר שקראו לו אליהו. מן חבר כזה לא רגיל, לא אחד
שהיה איתך בתיכון או בצבא, אלא אחד שפגשתי ברחוב.
הוא היה עני קבצן ששכב על ספסל עם גרביים מחוררות לגמרי,
שיכולת לראות את הרגל השחורה שלו מציצה.
|
היא חזרה הביתה, הבית לא היה נעול. מוזר, חשבה, אורן אף פעם לא
מגיע הביתה בשעה כזאת. היא יצאה מוקדם מהעבודה, כי התבטלו לה
כמה פגישות. היא החליטה לנצל את ההזדמנות כדי לבלות זמן איכות
עם בעלה, שלאחרונה לא יצא להם להיות הרבה יחד.
|
"טוב. אז... אני עכשיו יוצאת אני אגיע עוד שעה בערך. תספיקי
לגמור לבשל? שאלה דנה
"נראה לי שכן. מקסימום תעזרי לי קצת" ענתה דריה.
"נראה לך? אני בשלנית גרועה. פעם ניסיתי להכין מרק ובסוף היה
לי קלקול קיבה. עדיף שאני לא אתקרב למטבח. תאמיני לי" ענתה דנה
וצחקה.
|
"לא הצלחת לעמוד בהסכם" דנה ענתה לו וחייכה.
"מה העונש שלי?" שאל יואב.
"תזיין אותי. חזק. בלי רחמים. בלי דאגות. בלי דיבורים" ציוותה
עליו דנה, הורידה את בגדיה, פשטה מעליו את תחתוניו, והם החלו
לשכב.
|
ומדברים עליה בחזרה כאילו היא כבר מתה, ומשתמשים בשם האמיתי
שלה בהצגה, כדי לתת יותר משמעות ומציאות.
ההיא אומרת לה: "ואז יש את הסצנה שבה את מקריאה בגלגל"צ על
המוות של קשת", ואז נפרץ ממנה גל סוחף וגדול של דמעות שיותר
חזק ממנה, והיא מנסה לעצור, ולא מבינה למה
|
והיא מספרת לי איך שנהייתי בן אדם אחר.
דכאונית, מעשנת, שותה, לא אכפת מאף אחד, לא מתקשרת, לא
מתעניינת בכלום, כל היום עסוקה במגמת מוסיקה...
|
אוהבת אותה כי היא מזכירה לה את עצמה, כשהייתה קטנה. ומתייחסת
אליה כמו אחות גדולה ומגוננת, שתלמד אותה להזדיין כשתיהיה קצת
יותר גדולה, ותספר לה שגברים זה עם חרא, ושתמיד אמרה שהיא מתה
להיות לסבית, אבל היא גם שונאת נקבות.
|
תמיד אחותי אמרה לי שהחיים בגיל 14 חרא...
|
ליה: כן. מי זה?
גיא: זה אני. גיא.
ליה: כן, כן, שנייה. מה קורה? (נותנת לו נשיקה על הלחי).
גיא: בסדר. באתי להביא לך את הסיכומים שלך.
ליה: אה... כן, זה. (מתיישבים על הספה).
|
ורק השנה, זו הפעם הראשונה,
שבה הרגשתי בוגרת מכולם.
ורק השנה, הרגשתי שונה,
כמו כבר עברתי את זה.
|
התחלתי לגולל בפניה את ההסכם הלא-רשמי שעשינו. קבענו שנעשה
ילד, ואחר-כך אולי נתחתן. היינו טיפשים אז, לא ידענו כבר מה
אנחנו עושים. סיפרתי לה שבשניה שגמרתי היא צעקה עלי:'מה אתה
עושה?', ופתאום קצת הרגשתי שאני חוטא, שאני מספר לנערה שעוד
עדיין קצת ילדה, למרות הח
|
"יוו... אני שונאת אותך" צעקתי ובכיתי.
"אני חושבת שאת משתמשת במילה חזקה מדי" ממשיכה לדבר במן שלווה
מעצבנת, מתעלמת לגמרי ממה שאמרתי.
המשכתי לבכות.
"אני עדיין חושבת שאת צריכה עזרה מקצועית"
|
בכל יום אני מבינה כמה שבנים מנייאקים, אבל בכל זאת מרגישה את
הצורך לנשיקות ומגע.
אחותי רוצה בכלל שאני אדבר עם הבנאדם שהאכיל אותי הכי הרבה חרא
בזמן האחרון כי: "הוא אוהב אותך", "הוא ממש עצוב שאת מתנהגת
אליו ככה" ו"תסלחי לו, הוא ממש נפגע ממך! הוא מסכן...".
|
הבן זונה הזה ניסה להתאבד!
בן זונה מניאק מסריח. מה אתה עושה יא חתיכת נקרופיל?!
|
בשקט בשקט, בלי משים עין,
בר נהפכה לצמחונית כפליים.
הכל היה טוב ויפה,
עד שהסיפור התחיל להתדרדר....
|
איך קורה שבכמה חודשים פתאום בנים מתחילים לראות אותי אחרת?.
איך....
|
אני יודעת שאתה אוהב אותי, אני יודעת הכל.
אני יודעת שאתה זרקת את החברה שלך כי אתה אוהב אותי.
ואני יודעת שאתה רוצה אותי.
ואני יודעת שאתה מת לנשק אותי עכשיו.
|
ושוב התמונות מהדהדות במוחי,
חושבת מתי הן יעלמו.
רוצה שילכו ממני המחשבות,
אבל הן מתעקשות להשאר.
|
ניצוץ קטן
כמו זה לפני שהגפרור נדלק,
גורם לי שוב להרגיש.
|
כוס אמק.
כוס אמק היא אמרה.
בתירוץ שזאת לא קללה.
|
ואנחנו מתפשטים, מתרצים שזה רק משחק,
שנינו רוצים בכך - אתה ואני.
שלוש וחצי שנים של אהבה ענקית אליך,
שלא נגמרה ולא תגמר לעולם.
|
ואתה, הצדיק מכולם, דווקא אתה יצאת הכי חרא. אתה זוכר את אותן
השיחות שלנו?, אתה זוכר?...
בהן הבהרת לי טוב מאוד שמשפחה זאת משפחה שנשארת לתמיד, שצריך
לשמור עליה. לעומת זאת, חברים זה משהו שבא והולך, הם תמיד
יהיו, והם הרבה פחות חשובים ממשפחה.
|
ואתה יודע מה היא אמרה? היא אמרה לי: "בר, את רוצה לגור אצל
המניאק שלא היה איכפת לו ממך במשך חצי שנה? את רוצה לגור אצל
האבא המניאק הזה? את רוצה לגור עם בנאדם ששונא אותי?" בכיתי.
|
וכולם מסתכלים עליך מאחור, תומכים בך כמו גב. אתה ממשיך לדהור
קדימה, לעבר העתיד, ונראה שתמיד אתה משאיר משהו מאחור- איזה
חבר או ידיד, עניין לא סגור ואולי זיכרון.
ואתה מפחד להתקע בעבר, מנסה לשוט לעבר העתיד ולחיות את ההווה
בו זמנית.
|
הסתכלתי עליו.
הוא היה יפה מתמיד.
השיער החלק והבלונדיני שלו התנופף ברוח...
הוא חיך אלי, קרא לי בשמי, ולרגע חשבתי שזהו חלום.
|
המתנות שקנתה לי כבר לא יהיו מוצגות בגאון,
והטבעת והצמיד והפנקס חוגר והתמונה בארנק,
והכל שיך לשתינו.
והכל מזכיר לי אותה.
|
אז עכשיו אני מודה בהכל.
ואני לא משחקת אותה יותר.
|
הרגע שהכי הייתי רוצה להקפיא הוא כשהיינו ביחד, על המיטה,
מתכרבלים בעירום.
שוכחים מהכל - מהעבר, מהלימודים, מהבעיות שמקיפות את חיינו.
|
את אומרת שאת אוהבת אותי.
מתקשרת כל יום, שולחת הודעות, יוזמת פגישות.
את אומרת שאת אוהבת אותי.
מראה בכל דרך אפשרית, מראה שזה הולך לכיוון רציני.
את אומרת שאת אוהבת אותי.
ובאותה נשימה אומרת שלא התגברת לגמרי על האקסית.
|
"אתה אוהב אותי"? שאלה בקול ילדותי עם חיוך דביק על שפתיה.
הוא רק בהה בה ולא ידע מה לומר, אז הוא חייך. ברור שהוא אוהב
אותה, ובשבילה הוא נוסע חצי מדינה רק כדי שתיהיה מרוצה.
|
הפחד החל להשתלט עליה,
כבש את כל גופה,
עד שלבסוף-
נכנעה לו.
|
"מה קרה? נבהלת?"
"לא. אני לא יודע מה להגיד"
"תגיד שאתה רוצה לנשק אותי"
"זה לא רעיון טוב. את יודעת את זה"
"אבל אני אוהבת אותך"
|
בדיוק כשאני נוגע בשחקים
בדיוק כשאני מגיע להישגים
בדיוק כשאני נותן מעצמי
|
קשה לי לא להתרגש
הכל קורה ומתממש
אורות מסנוורים
חלום ישן שמתגשם
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
נמאס לבהות
מצמוצים הגיעו
עפיפון אנושי |
|
