|
"כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את שם המילה
שממנה נוצר
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצידי"
ברק ספיר. 1981.
לא ממליץ ולא מערכת
כל אהבה תתקבל בברכה
שנאה תתקבל בצלוחית.
סמוראי זקן, בואי נגיד, שעל הגב שלו יש חרב, עצם הידיעה שבכל
רגע נתון הוא יכול לשלוף אותה,
עצם הידיעה הזאת שהוא יכול לקטוע איברים בתנופת יד, רק זה לבד,
בלי תוספות.
|
בחורה אוכלת ארטיק, הבחורה חטובה והעור שלה מבריק בשמש,
האצבעות שלה עדינות והן אוחזות במקל, היום חם והארטיק נמס,
הלשון שלה עובדת פול טיים, אפילו טיפה לא נופלת
|
נמאס, היא אומרת לי, אתה לא גבר, היא אומרת, איפה נשמע דבר
כזה, סקס בלי ידיים, איזה מן גבר לא רוצה שיגעו לו, עכשיו, לך
תסביר את זה לבחורה, אני אומר לו...
|
כשהייתי קטן הייתה לי אובססיה עם אלוהים. מהרגע שהכרתי אותו
נמשכתי אליו נורא, הייתי ילד קטן אז, שמונה או תשע, ילדים
קטנים לא אמורים להמשך נורא לאלוהים, אבל אני נמשכתי.
|
סבא שלי היה נוהג לומר שבן אדם שלא מסוגל להישען אחורה
כשמושיבים אותו על סוס הוא לא גבר.
הוא היה מניח אותי על הגב השעיר של הסוס שלו, מטה את ראשי
אחורה ועם גב ידו משעין אותי לשכיבה אופקית
|
תחשוב על זה ככה, אתה בבית מרקחת, סליחה. בתור לבית מרקחת.
מאחוריך אשה שמנה עם הילד המכוער שלה, הוא בוכה. אתה מנסה
להתעלם מהבכי אבל הוא קודח לך חור בגולגולת ומתיישב שם, חופר
לך בפנים עם סיכות.
|
בסופו של דבר לא היה לי נעים להביט בעצמי. לא יותר, בואו נגיד,
משנעים להסתכל על דג המפרכס מחוץ לאמבט.
|
את המנות הראשונות בישלתי עם המון רגש, תמיד האמנתי בפתיחות,
ואנשים היו מכורים לפתיחות שלי, תמיד הייתה בהם איזה שהיא מידה
של הפתעה, כמו חשפנית שקופצת מתוך עוגה, כמו ביריות מתחת
לבגדים הכל כך רגילים של אישתך
|
"אני אגיד לך משהו, אווה, משהו שלא אמרתי לאף אחת עד היום. אני
לא רוצה שתיקחי את זה לא נכון, אווה, אני לא רוצה שתיקחי את זה
כמו שאני אגיד את זה או כמו שזה נשמע. תקשיבי, אווה. את שומעת
אותו?" הוא החזיק לה את הראש חזק וקירב את האוזן שלה לרצפה.
|
"מתי כבר תפסיק להיות כל כך קיצוני", היא אומרת לי, "הכל חייב
להיות מסודר אצלך בשחור ולבן, אף פעם אין באמצע" ואני מסביר לה
בפעם המיליון שככה אני רואה את הדברים, בשחור ולבן, וככה אני
אוהב אותם
|
זה לא שאני לא אוהב אותך, אני מסתכל עליה ועל הרצפה ביחד, כי
אני כן, הרצפה מסתכלת עלי, זה כל כך לא זה, כל כך לא. אני עוצר
עם הלא הזה, מתכופף לאט, מתחבא בין שתי אותיות.
|
במילים שלי יש חרירים, לא יודע איך, תהרגו אותי, עד שהן נשפכות
החוצה, יוצא מהן כל האוויר
אז אני מוצא אותן מעוותות בכל מיני תנוחות מוזרות, פעם אחת
הייתי בטוח שראיתי שם אוכל, של כלבים, חום כזה ועגול, פעם גם
ראיתי שם את כל החיים שלי.. ככה, בכמה מילים.
|
"שלא תעז לדבר אליי יותר ככה" היא לוחשת, ספק מאיימת, ספק
מתחננת, "אני לא אמא שלך ולא אחותך ואני לא צריכה לסבול את
הקריזות שלך"
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
זאת שאומרת בתא
הקולי "אין לך
הודעות" היא
כזאת מתנשאת.
מה היא חושבת
לעצמה?
האדמו"ר אין לא
הודעות אבל יש
לו את מי
להאשים. |
|
