|
פתח בין העננים. הכחול
שמקיף את קו ההרים.
הצהוב הכהה של השדות.
נהר שחור. מה אני עושה כאן,
בודד ומלא חרטה?
אני ממשיך לאכול מקערת
הפטל. אם הייתי מת,
אני מזכיר לעצמי, לא הייתי
אוכל אותם. זה לא עד כדי כך פשוט.
זה עד כדי כך פשוט.
ריימונד קארבר
לא להיות מיוחד,
להשתלב,
כמו פס על זברה.
|
בדידות כתוצר לוואי של חיפוש אחר אהבה.
(או שאולי זה בעצם ההפך ?)
|
והייתי שם בתוך הפיסוק, כמו רבים לפני,
ומילים הזויות הפכו פריווילגיה
ואבודות כמו הניסיון למצוא סביב פטמותייך אהבה.
|
זה מוזר, אני יודע
ולקח לי הרבה מאוד זמן להבין
|
ונניח שהייתי עושה הכל אחרת
|
"הלוואי ויכולתי לכתוב
מתוך תחושת אמונה בדבריי
ודבריי היו קודש
ואמת."
(כתב המשורר המתוסכל.)
|
לו רק יכולתי לצייר את התמונות שבראשי,
את הנערות היפות שבראשי...
|
בסוף זה תמיד חזר לזה.
אליך,
ולמשחקים האלה שלך.
|
לעמוד כפוף,
לפשק את הרגליים
ולהקיא את הנשמה.
|
האם תעיז להזיל עלי דמעה
חבר ?
|
תשתדל לא להשפריץ דם על הקיר, זה משאיר כתמים חומים כאלה
שמזכירים שוקולד.
|
עוד שיר, עוד מכתב
ולא נותר עוד כלום.
|
ילדות בלבן לא יודעות לשקר.
(זה לא אומר שהן לא מנסות,
זה לא אומר שאני לא מאמין...)
|
אלוהי נטשו אותי
ואני ישן עם ארנב במיטתי
|
כמה בנאלי לכתוב שירה ברכבת
וכמה טיפשי לאהוב אותך
ועדיין,
|
מותו של קדוש מעונה
(או רשימת הקניות של סוף הזמן)
|
מחשבות על תחושת הכאב של נמלים,
מלמדות אותי עד כמה אני משועמם.
|
ערום,
מול תנור
בוהה בשטיח,
והראש מאיים באלפי קולות להתנפץ.
|
מצמוץ של אושר
ליטוף שמש אוגוסט.
|
וילונות הרפאים התנופפו ברוח לאיטם
כאילו קמו הם וקורי האבק להכריז
על מות החיים.
|
בעודי יושב בבית הכיסא הצבאי
המזוהם
|
"There's a void in you eye."
She said.
|
קיבוץ לוטן, צפונית לאילת.
ספטמבר 2006.
|
בסוף העולם אין אלוהים ואין טלוויזיה.
|
היחיד שמבין אותי.
(צילום ועיבוד ממוחשב של התאורה.)
|
צילום שחור לבן + עיבוד תמונה.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אולי תלך כבר
לשירותים?
אני מדבר אליך! |
|
