|
עוד אחד שלא מבין למה כל מיני דברים קורים. למה
אנשים חושבים שהם מבינים. ולמה זה צריך להיות לא
מובן. אז מה? תסבירו? לא תודה. אל תתנו לי עצות, אני
יכול לטעות לבד.
חמשת הדברות שלי:
לא תחשוב.
חשבת? אל תדבר.
דיברת? אל תכתוב.
כתבת? אל תחתום.
חתמת? אל תתפלא.
ועוד דבר אחד שחובה לזכור.
אל תגיד לקדוש ברוך הוא כמה גדולות הצרות שלך. אמור
לצרות שלך כמה גדול הקדוש ברוך הוא.
לפעמים הוא היה רוצה לקפוץ אל המים העמוקים, לצלול במעמקי הים
לשחות יחד עם הדגים, להיות אחד מהם, לשתוק כמותם. הוא יזהיר
אותם מרשתות הדייגים ומהחכות המוטלות לכל אורך החוף, ממתינות
להם לצוד אותם, הוא ישחה בינם וילמד אותם איך לחמוק בזהירות.
|
"היי עדי מה שלומך? השארתי כנראה את הכרטיס אשראי על השולחן,
קחי אותו איתך אני אשלח את שלמה אלייך להביא אותו. אני רוצה
להיכנס לבנק היום. ביי חמודה."
11.03 "ארז, אני מנסה להתקשר אליך כנראה אתה בישיבת עבודה,
אצלי הפסקת קפה, מתי הגעת אתמול הביתה? היית
|
התפללתי איך שיכלתי לאלוהים שיעזור, שירפא את אמא של שמוליק.
אהבתי את שמוליק, אהבתיהו בכל לב, הוא היה לי חבר של אמת.
אלוהים, בשבילו.
|
ירדנו היכן שהים והגלים נושקים לסלעים, לחים הם בלחלוחית של
נתזי מים מלוחים וקצף גלים שניסו להתרומם, ניסו עד שנסו.
ואולי... אולי גם מדמעות מלוחות של אנשים שונים, שמצאו את הים
כידיד לפרוק משא מליבם.
ישבתי לבד, את ואני, אני באמת, את כאילו, היית איתי במחשבה.
|
מה אתה? עייף מת? למה העייפות והמוות נרדמים במוחך מחובקים?
שינה גואלת מיסורי עייפות, מוות גואל מעייפות החיים.
ולמה אנשים מתים צעירים? התעייפו?
|
היו גם עיניים שנצצו למרות החשיכה. רצו לשכוח מהבדידות, לרגע
היו עוצרים, לוגמים כוסית קטנה בלגימה ארוכה, שואפים חזק את
האויר פנימה תוך כדי עצימת עיניים, וממשיכים בקצב מהיר.
|
הייתי זקוק לעבור את מפתן הדלת בכדי להיות משוכנע בהרגשתי.
כאילו, מישהו מחטיף לי סטירת לחי מצלצלת. המציאות בפני.
חלום קסום ושברו.
|
הוא לא יכול היה לראות איך דמותו מתארכת עד שנעשית דקה ואפורה
על פני כל המדרכה ושוב מתקטנת, זה הפחיד אותו. המבט הזה שהיה
בעיניים של הצל.
|
אין ולא תהיה עוד
אחרת
היא הייתה בשבילו אהבה
מאוחרת
אבל אהבה
|
איך זה ששקר תמיד מנצח
בסיבוב הראשון
ולמה האמת לא נתפסת אף פעם
בשולי ההגיון
|
עוד גנב מובא לתחנת מעצר
כבול באזיקים
ואל המרפסת יוצא עוד גבר
מוכה ניקוטין
|
הגפתי וילונות להחשיך
חלונות שחיכיתי
אטמתי ארונות
נעלתי מגירות עמוסות זכרונות
|
סמטאות מלאי צלליות,
אורות כתומים מפנסי עיריות.
צעדים מכוסי מטריות,
ילדים קטנים מקפצים בשלוליות.
|
היא ירדה בתחנה האחרונה
הוא אחריה
צעדים ברחוב שומם
צעדים של שניים
הסתובבה לרגע
הסתכלה בעין אחת
|
כל פינה חשוכה תואר עם מעט תאורה,
גם בדרך מהירה תוכל לחזור חזרה.
כל גחל מעומעם יכול עדיין להבעיר מדורה,
גם הצגה משעממת תעניין עם קצת תפאורה.
|
פעמי חיים חולפים,
בצעד מהדהד.
נרות שעווה נוטפים,
באור מהבהב.
|
דלת מתנדנדת בפתח מקומר
ידית ישנה ומנעול ממורמר
חורקת משתנקת
וילון דהוי מבעדה
|
כשקרן אור ראשונה מאירה פנים ילדותיות
של בוקר חדש
כשחמה מבצבצת בעוד יום שמאיר
בין תריסי הלב
|
זיכרונות עם נתזי חיים,
שהיו והפכו עכורים.
ילדים מלאי שובבות,
בחורים עמוסי תובנות.
נערות מפטפטות תחת מטריות,
אדומות.
|
חלונות ראווה
של סחורות גנובות
ומוזיקה מתנגנת
בזיוף
|
כבר התעוררתי בבוקר
כתבתי לך שיר
מזכרון רדום של לילה
בלי מנגינה
|
השעון היה שחוק,
השעה דחוקה.
רק האיש עמד בתור,
עם כרטיסיה דהויה
|
העיניים שלו אומרות הכל, החלטיות, כעס, תאוות נקמה. הוא נכנס
פנימה בריצה קלה, נע במהירות אל עבר הראשון, כשהוא מגיע אליו,
מחטיף לו שתי סטירות, לעיני כל היושבים ההמומים, איש לא מתערב,
איש אינו פוצה פה, כולם בהלם, בבית הכנסת???
|
|
כשחיפשתי חברת
בילוש לרגל אחרי
אשתי הבוגדת
אמרו לי
בטלפון:
"טשרניחובסקי שש
שעה חמש תבוא
לבד" |
|