|
היא רוצה להיות מיוחדת.
היא הולכת ברחוב וצועקת - לא בגלל שהיא באמת צריכה
לצעוק, היא פשוט רוצה שיסתכלו עליה.
גם פה, היא כותבת רק בשביל התשומי, היא מאמינה שתמיד
יהיה מישהו שיגיד לה שהסיפור שלה יפה.
לפעמים היא לא מרגישה מיוחדת, כי היא יודעת שרוב
הזמן היא רק עושה הצגות.
אבל כולם חושבים שהיא מיוחדת, גם כשהיא לא משחקת
אותה, והיא? היא סתם אחת. אבל אחת מיוחדת
ועכשיו אני מנסה להירדם, לבד.
לישון בשביל לברוח מהבעיות.
וזה לא קל. במיוחד כשאני יודעת.
יודעת, שאתו אני לא אישן יותר.
|
"את לא, את לא סומכת עלי, מגיע לך עונש, נכון?"
היא נענעה את ראשה לשלילה.
"אני אומר שמגיע לך אז מגיע לך, כלבה!" אמר, ופצע אותה עם
הסכין.
עיניה כבר יבשו, לא יכלה לבכות עוד.
"תמותי." הוא אמר.
ורצח אותה.
|
"אני לא יודע מה להגיד לך, אני רוצה להגיד לך שהכל יהיה בסדר,
אבל אני יודע שאת לא תהיי בסדר בינתיים, הכל ישתנה עכשיו." הוא
אמר.
"תגיד, שאתה אוהב אותי." אמרתי.
הוא קם מהכסא שלו, חיבק אותי חזק, חזק.
אני אוהב אותך הכי הרבה בעולם, רק אותך. תמיד." הוא אמר.
|
די! נמאס לי...
אני עייפה. הבחירה הייתה שלי, אני מדוכאת מדי.
אתם עוד תצטערו כשאני אלך.
אני לא יכולה לשמוע אותם עוד! אני מנסה לא להקשיב להם, לא
לעשות מה שהם אומרים - אבל הם לא יוצאים לי מהראש. אני רוצה
חופש. חופש מהם. שילכו מכאן כבר.
|
אני חושבת שאני יודעת כל מיני דברים, ובעצם לא יודעת כלום.
חושבת שאני מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלי (הזרת?!) ובעצם
אני רק עוד חוליה חלשה (שלום?) בשרשרת ענקית של חוליות חלשות
יותר, וחלשות פחות.
|
|
|
