|
"לבו הוא כנבל תלוי: אך נגעת בו - ינגן".
כשנכנסתי אל בין העצים לראשונה, היה לי ברור שמאחורי אני משאיר
את חיי הישנים ומקבל על עצמי כל גזירה שיחליט להפיל עלי היער
בתוקף סמכותו כישות היחידה שהחלטתי לאמץ בחיים אלה.
|
הקשב לי טוב, וילבור. מזל, הוא מספרים. בדיוק ככה, ספרות
בודדות ומספרים שלמים שמתערבבים זה בזה באורגיה אחת גדולה של
נוסחאות וחוקים פיזיקאליים.
|
שמעתי את המילים מהדהדות באוזניי. כאב ראש כביר הציף את חללי
ראשי ומילא את כל כולי במהלומות פועמות של מיחושים מייסרים,
כמותם לא חוויתי מעודי.
|
בעודי מחזיק את ראשי בין שתי ידיי, הרגשתי יד על עורפי. המגע
היה שונה, ההרגשה היתה מיוחדת - היא לא דמתה בשום אופן למגעה
של איריס, או של בלה או של אבי. זה היה מגע מיוחד, ולמרות שהוא
בא ממי שהציגה עצמה כחורף, הוא היה מלא בחום, מלא ברוך, מלא
אהבה.
|
How much longer must I wait?
"Unknown, my friend, unknown"
I say, it's getting rather late
|
על אותו רכס חשוך שבו אני מתבונן קיימות נקודות אור; בתים
מוארים שבהם מתכנסות משפחות, תאורות רחוב המציפות באור את דרכי
המשוטטים ופנסי מכוניות מחוממות שבהן ישובים חבוקים אוהבים
צעירים.
|
את מגיעה יחפה וקורנת, גלומה בתוך שמלה פרחונית, צבעונית ודקה
ויש לך ריח של שמש. והנה אני, יושב פה וחושב מי התחפש למי? האם
את לאביב, או שמא האביב אליך? אני צלול לחלוטין, אך מעולם לא
הרגשתי מסטול יותר
|
בחדר הלבן והסטרילי הזה, מצאתי מעין עגלה קטנה ולבנה ורכבתי
עליה לאורך החדר תוך כדי שאגות "אני נוהג!" נהנה ממבטם המפוחד
של הורי ומתפלא ממבטה הקר והמרוחק של הרופאה, ששרבטה לה כמה
דברים במחברת החוכמה שלה.
|
לעיתים, כשהיינו מתבוננים זה בזו היה נדמה לי שעיניה מזוגגות
יותר מתמיד, והייתי שולח אגודל מלטפת אל לחי או שפה. עיניה
דמעו, וכדי למנוע ממני מלהביט, הצמידה את שפתיה חזק ככל שיכלה
אל שפתי שלי וכשתמה הנשיקה נותרנו חבוקים ועצומי עיניים
|
המבט קופא והמחשבה משתוללת. האם גם היא מקובעת במבטה עלי? האם
גם היא מהרהרת על חיים משותפים יחדיו, ואולי על סטוץ של לילה,
ואולי נאמץ כלב יחדיו ואולי לא יקרה דבר. כשזה האחרון קופץ
לתודעה השיטוט המוחי שוב נרגע ונמוג
|
|
|
כשאת אומרת לא
למה את
מתכוונת?
יויו מנסח מחדש
את העיברית |
|
