|
וואו , לא יודע למה,
השנה 2007 לא נכנסתי לפה איזה שלוש שנים ,
לצורך העניין , שיעמם לי ,
אני באמסטרדם לומד אומנות
"ובכן מה ירצה אדוני"
"אדוני?"
"איש יקר?"
"איש יקר? תקרא לי יעקב."
"אם , אסור לי. זה לא מכובד."
"מכובד מכובד ."
"ובכן יעקב?"
"מוות בבקשה"
"מוות?!"
"כן תגיש לי בבקשה מוות וכוס תאגיד"
|
היא שותקת קצת בוכה קצת צוחקת
היא נושמת בעיקר מהעיניים
|
מסתכלת אלי, אלינו,
ובולעת,
ויורקת,
לעיסה פה, לעיסה שם
|
כאילו אני שלה והיא שלי
אני מוציא לשון
אני טועם אותה
אני מסתכל אליה ומרים ידיים
"תודהההההההה"
|
אני עומד ומחייך ואף אחד לא פוגע בי
למה? כי אי אפשר אני חסין
אני לא משתתף
אני בוהה מהצד וצוחק
לא כי אני שמח שהם מתים
לא כי אני שמח שאני לא מת
|
באתי, הסתכלתי, ראיתי בכיתי.
חשפתי את עורי הפגוע לעיני כל.
חתכים קטנים של כאבים שנאבקים לצאת החוצה
|
קשה... לנשום, קשה... לצרוח ...
קשה לנשום, קשה לצרוח, קשה לנשום, קשה לצרוח
|
רעש
כאב
ניוון
מכניזם בלתי נסבל של ילדות עשוקה
כואב שצריך להתאמץ אז בונים מכונות
כואב באזניים אז בונים אוזניות
כואב בידיים אז לובשים כפפות
|
סליחה אדוני אזל המלאי.
ואיך אני אמור להסביר את זה לילד
קטן ותמים
שמפטמתה של אימו כרגע מצץ חלב טרי טרי
איך אני יסביר לו שזה לא אהבה אלא אגואיזם מכאני,
|
ופניה המצולקות את אור היום לא יראו שוב
כי אור היום אינו כבר
אור היום נלקח לעולמים
|
"למה אני בוכה ?"
היא שואלת
זה שובר את השקט
בדיוק באתי לחייך
אבל עכשיו זה בלתי אפשרי
|
אני כותב את זה אינטואיטיבית כדי לשחרר, לעזוב, לעשות את הצעד
הזה,
לגשת,
להציע בירה,
להגיד לה כמה שהיא יפה
|
וזה נהיה יותר עוצמתי ,כאילו היא נסחפת לתוך הריקוד , כאילו
היא נעלמת ורק הריקוד נשאר . והריקוד ... ריקוד .
הריקוד רוקד עם הריקוד בצורה מלנכולית וקשה , בצורה קלה ונעימה
.
|
|
|
-אבאש'ך
ערומקו?
-כן.
-זה רק מראה לך
שתמיד יש למה
לשאוף.
אפרוח ורוד. |
|
