|
פניתי אליו בשמו. פיו המעוות נמתח בחיוך מרושע, כמו בפעם
הראשונה שראיתי אותו. ניסיתי לתקן את מה שעשיתי. "אני מתנצל
המורה, אתה צודק" מיהרתי לשבת.
"גרין, הכנס לכיתה" מר דייויס המשיך לחייך.
|
"שיהיה" אמרתי "עכשיו אתה מוכן להסביר לי, אם אני כזה בנזונה,
איך, לעזאזל, הגעתי לגן עדן?"
"נגיע לזה" אמר הדמיאורגוס והמשיך "זוהי גלריית הפיסול
האידיאלית, הדבר האידיאלי היחידי שקיים, עוד מלפני הדמיאורגוס
הראשון
|
אני נולדתי בשנה שהוא מת. ג'ון. ממש קרוב לתאריך.
זה היה בשמיני בדצמבר, ואני נולדתי בעשירי, ואם הייתי יוצאת בן
אז היו קוראים לי יונתן, אבל זה לא יצא ככה. כשרותם נולד זה
כבר לא היה מתאים.
|
כשהאוטובוס מגיע אתם עולים, את קודם, מתיישבים ביחד ושותקים.
בדרך כלל אם אתם לא מדברים זה בלל שהוא ישן, אבל הפעם הוא ער
לגמרי, מקשיב לחדשות ברדיו, ואת מסתכלת מחוץ לאוטובוס, וגם
בתוך האוטובוס, אבל לא עליו.
|
תווי הפנים העדינים הובילו אותה לצדי השפתיים הרוטטות. לא היה
זה אפשרי לטעות, היו אלה שפתיה של נערה צעירה, כמעט ילדה
|
היא כרעה ללדת בין הגדרות, ומתוכה יצא בנה, ירוק עיניים ויפה,
מושא גאוותה.
|
גיא אומר שהמלאכים שמחים.
טלי שוב דוחפת אותו מהגדר. היא צועקת עליו שיירגע כבר, וששמש
זה רק גוש צהוב ומסרטן.
|
בודהה מגיע היום במטוס לארץ, ואני אחכה לו שם, עם סנדוויץ'
עמוס בשווארמה, והוא יתעצבן עליי כמו תמיד, כי אני אף פעם לא
מקשיב לו כשהוא אומר שבשר זה לא דרך לחיות
|
"אני רוצה לראות תמונות", סבתא מגישה לי אלבום חום גדול, ואני
מדפדפת. מאחורי הפלסטיק המתקלף מחייכות אליי גרסאות צעירות של
סבא המנוח ושל סבתא שיושבת לידי, חסרת אונים לחלוטין.
|
היה לי חתול. הוא היה אפור ומפואר, והיה לו אף פחוס. כולם אמרו
שהוא מכוער, אבל אני חשבתי שהוא החתול הכי יפה שראיתי בחיים,
אפילו יותר מביש-גדא, החתול של דוד.
|
אני יורדת אל הכביש ונוגעת באספלט. הוא קר והמגע שלו מאכזב,
לרגע קיוויתי למצוא את עצמי בתוך האשליה, להתהלך בציור, כמו
ב"חלומות" של אקירה קורוסאווה. איך אהבתי את הסרט הזה.
|
תמיד היו לנו שמרים בבית, ברצינות. וגם תמיד בעטיפה
אדומה-זהובה. בכל פעם שהייתי הולכת למקרר בשביל איזה בננה, הם
היו שם, תמיד באותו מקום.
|
גם אם הירח לבן ועומד
על ראשו של בניין,
אל תצחק
|
יחפה, קצת חולה. בוכה, רק בשקט
לא מספיק חזק שנעצור ונאמר: "מסכנה"
|
במקום בו הצדק ישן בלילה
העצים מסביב שרופים
מאש לפידי הטועים.
|
wind celebrated between stones and tiles
and the smile was sarcastic, if there was a smile
|
מחניק כאן, באוויר הפתוח
שירת הציפורים מחרישה
צפוף לי להיות פה
לבד
עוצמת עיניים ורואה חושך
נושמת דרך הפה וטועמת כלום
|
כשהם יבואו לקחת אותי
אני אהיה עם הרגלים באוויר
|
כשדיברתי הטית אוזן
ואטמת אותה באצבע,
וכשבכיתי
שלחת יד לנחם ורגל לבעוט.
|
אני כותבת
בגלל שאני לא יודעת להסביר את עצמי
בלי חריזה או דימוי
בגלל שבעל פה המילים
|
רק עוד סיגריה
בדלת סגורה וחלון פתוח
אויר קר, בית חם.
לצרוב מחשבות אל האוויר
|
מנסים להפריד בין הצבעים
שהתערבבו אלה באלה
משחק שכזה
|
הבט לאוכל שלך בעיניים!
כמה רוע אפשר לבלוע?
זו לא דמגוגיה, זו האמת
אידיאולוגיה משמעה לוותר
|
שם גר ילד יתום
עם שני הורים
|
להיות ערה זה לא כיף לי, אני רוצה לא להיות ערה
אבל כל לילה שבא (כדאי לומר, במהרה)
שוב אני ערה
|
כששמתי את הראש על הכרית
והכרית הייתה רכה אבל לא נתנה לי לשקוע
חשבתי כמה נפלא יהיה אם יהיה עכשיו
שקט
|
ילד עצם עיניו
לישון
מכוסה בלובן מקודש
של בגדי שבת
|
מה אתה צוחק? אתה רוצה לדעת למה אני מתלונן? בסדר, אתה מעדיף
לראות את חצי הכוס המלאה, ואני חושב שיש חשד סביר שלמנייאק
ששתה לי ממנה יש הרפס.
|
גיא
למה טלי לא היתה בבית ספר?
נמרוד
מאיפה לי לדעת?
גיא
היא בת-דודה שלך
נמרוד
אה, כן. נו, כי לקחו את אמא שלה לניתוח בגלל ה ...נו...
הסרטן...
|
ססיליה: פרצה מלחמת עולם שניה,
הלנה: מלחמת עולם שניה?
ססיליה: כן, כך כתבו בכל העיתונים.
הלנה: בכל העיתונים? גם בניו יורק טיימס?
ססיליה: בניו יורק טיימס לא.
הלנה: ולמה זה? הוא הרי עיתון מאוד מכובד...
ססיליה(קוטעת אותה): כן, אבל אין בו מוסף כלכלי
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
מה קרה שלא
מפרסמים את
הסלוגנים שלי?
הם לא בני אדם?
אין להם רגשות?
אם צובטים אותם
הם לא מצטבתים?
אם מפרסמים אותם
בדף האחורי הם
לא מסיבים אושר
עילאי לבעליהם?
(המוצון ברגעים
של שברון נפש) |
|
