|
הוא נזכר איך קיבל לפני חודש את המעטפה החומה, היו בפנים תמונה
25 אלף דולר בשטרות של 100, תאור קצר של המקום ותאריך - ה-2
בחודש.
הייתה לו הרגשה רעה בקשר לתאריך אבל עבודה זו עבודה.
|
חושך.
שעון מצלצל.
רגל חלקה מחליקה על זו שלי.
אני פוקח עין אחת ורואה אותה לידי.
מניח עליה את היד.
היא מחייכת אלי.
"אני רוצה להגיד לך משהו" היא אומרת.
|
היא הבחינה בי ועינייה נמלאו שנאה ורשפו לעומתי.
היא צעקה משהו לא מובן בכיווני וכשראתה שאינני מצליח לקלוט
עברה לשפה המדוברת.
"מה 'תה בוהה בי שוכן עצים מטונף?"
"'תה רוצה להרוס את 'תי?"
"זרוק ת'חרב שלי ותלחם מולי כשווה מול שווה או שאתה פוחד ממני,
|
''וואי, תאיט, תאיט, דני נו תאיט, אתה ראית את הכוסית הזו?''
שאל גיא.
''איזו כוסית?'' שאל דני.
''סעמק, נו, תעצור את המכונית בצד'', התרגז גיא.
דני עצר בצד וגיא הסב את תשומת לב שאר הנוסעים ברכב לבחורה
שהלכה על המדרכה במבט מדוכדך.
|
במשך כל הימים שאני מסתובב ביער נמנעתי מלהתקל בזאבים אחרים,
נמנעתי מלצוד ואפילו לא ייללתי מול הירח.
|
בניגוד לפעם הראשונה שראתה אותם במצב הזה, לפני 3 ימים, ילנה
לא בכתה ולא צעקה והבגדים שלה היו מונחים בצד ולא קרועים.
|
היא קשרה את ידיו ורגליו למיטה, ולאחר מכן קמה וחיפשה משהו
בתיקה.
"לאן את הולכת?", הוא שאל.
"אני לא הולכת לשום מקום", היא ענתה.
"אז למה את שם?" שאל שוב.
"את אושרת אתה זוכר?" היא שאלה.
"אושרת? על איזו אושרת את מדברת?" הוא שאל
הוא ראה ניצוץ זעם בעיניה.
|
בימים אלו, כשכולם עסוקים במרדף האינסופי אחרי האינטרסים,
הייתי רוצה לעצור אתכם לכמה רגעים ולגרום לכם להרהר בחשיבות
המשפחה.
|
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
