אמרתי לה שאני צריך את המישהו המיוחד הזה שמרגיש שאני כל
עולמו, את המישהו המיוחד הזה שברגעים מסויימים בחיי פשוט יחבק
אותי וינחם אותי, ויגיד לי שהכול יהיה בסדר, שאני לא מתמודד עם
זה לבד, שיש מישהו לצידי שתומך בי.
מתקן לעצמי בראש את הטעויות, הופך את הזכרון למושלם, לאחד ללא
טעויות, מדמיין איפה הייתי איתה, אם הייתי עושה פה, ופה, וכאן,
ושם אחרת, כמו שהיא רצתה, כמו שהיא אוהבת.
בטח הייתי במקום אחר, לא פיזית, נפשית, במקום טוב יותר.
הגיע היום השלישי, היא אמרה בתחילת השבוע שתתקשר כל יום, אמרה
שאין לי מה לדאוג, אמרה שתחזור צ'יק-צ'אק. אבל אין צלצול.
אני מכין לעצמי ארוחת בוקר, הטלפון מצלצל. אני מזנק אליו ושומט
את הכפית עם קערת הדגנים מהידיים.
למה כולם
מתחילים עם חברה
שלי???
התל-אביבי לא
קולט שבאומרה
"זאת" מרמזת
"זאת שאהבה את
התל-אביבי" על
כך שהיא לא
אוהבת אותו
יותר.
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
