|
דווקא היה לי סדר יום מובנה
כזה שכולל קימה, אמבטיה וקפה
אחר כך חיתול, בקבוק, שינה
ספונג'ה, בישולים
יציאה לפארק
וחוזר חלילה
But the little people made me do it
ירושלמית ילידת 1974
אקדמאית ואם במשרה מלאה
בני קורא לי מהחלון. אני מתעלמת. ממשיכה לשחק עם הבובה שלי. לא
רוצה לשחק עם בני. אימא אומרת שבני ילד רע. הוא נמצא בחוץ
מהרגע שהוא חוזר הביתה מבית הספר ועד שיש כבר חושך.
|
מה כל הרעש והבלגן, הרי לכל אחד יש איזה דודה מטורללת כזאת.
שמחביאים מהחברים. שמחייכים אליה בנימוס בארועים משפחתיים רק
כדי שלא תעורר מהומות. הוא יירגע. בטוח שהוא יירגע.
|
מיטה גדולה ואנחנו צפופות
מנצלות בקושי רבע
כמו שני אפרוחים
שהאינקובטור כבר לא מחמם אותם
|
כל מה שהמשורר התכוון אליו אי פעם
מתמצה ב-
|
את וצל היותך
כדיסק של עורבים צורחים
|
נבכי הגועל
מהות הנשמה
טבע המין האנושי
|
הלכה לה לרעות בשדות זרים
כשאלתרמן ופן משתעשעים בי חליפות
לא זה גם לא טוב
|
המרירות צריכה להישאר בפנים
ולא להתחלק לחתיכות קטנות
|
אף פעם לא אהיה חלק מזה
עכשיו אני יודעת
וכל ההתבגרות המאוחרת הזו
מפחידה עכשיו
|
אולי תקחי איתך כמה איברים
כדי שמשהו ממני
ישאר שלם בכל זאת.
|
מרגיז אותך לדעת
שהם לא תמיד
מעוניינים להתקרב אליך.
פוגע
|
אף פעם לא כתבתי כלום...
זה הכל בראש.
בושה
|
כוכבים יורים מטחי זוהר
ניצוצות של שמחה
זרנוקים של כאב
|
אושר עילאי
לא נמצא במילון
|
בוהה בטלוויזיה. ערוץ הקניות אולי פתאום יצא האיש הקטן ויגיש
לי ארבע בטריות בגודל מטומטם כזה. אפילו מהשלט-רחוק אי אפשר
לפרק.
למה לעזאזל הגודל הזה? איפה עוד משתמשים בו? אחר כך ינסו למכור
לי שהגדול לא קובע.
|
עננה קוסמית קטנה. רפרוף על שפתי שאומר הנה אני כבר לא.
הכל מסודר.
כל בלאגן בדיוק באותו המקום. ערימות קטנות. כאלה שתמיד הצחיקו
אותך.
|
רוך שאיש אינו רואה הופך לקוצים שאיש אינו מרגיש. שיערות
סומרות בחוסר איכפתיות והעולם כמנהגו נוהג.
|
אין יותר מה לאמר בזווית העין דקירה כזאת שמבהירה לי שאני
חייבת אבל חייבת לראות סיבוב איטי של הראש מגלה לעיני את המצב
הפחות נעים הם מתקשרים אבל כנראה בעיצומו של ריב בשלב הזה ברור
שלא נעים להסתכל
|
נושכת את שפתיך
הלוואי והפעם
זה יהיה עד זוב
דם
|
נקמת האימהות עם מצלמות הפוקט.
|
|
|
מה ואם אני
עכשיו אכתוב פה
משהו אז אני
אראה את זה פעם
הבאה שאני אכנס
לאתר? |
|
