|
אנחנו מעמידים פנים שאיננו זה לזה
אנחנו מעמידים פנים שאיננו חשים את מדקרות המבט המעפעף.
אנחנו מחביאים את הכאב בצעיף של כאב גדול ממנו.
|
את ערינו בנינו פרזות
קורות בתינו נטינו
|
בוא עטוף אותי בצינתך
גאולתי ממך
בוא אהוב
|
את לא גרה כאן יותר
הראש שהיה ביתך כבר לא יכאב.
פיניתי רהיטיו, כיבדתי רכסיו
את לא עוד
|
ראה, הרוח שוב נושבת בחללי הגוף
שקטה, אוהבת.
עכשיו תנוח.
|
זה לא אני שפוצע את השמים
זה לא אני שאצבעו חסרה בכיפת שמים
מכת החום הגדולה
שאיימה
|
תמיד אני מחפש אור
כותב פינות. לכוד בצורותיהן...
מי יצלם חזיון פינותי?
|
באלה הימים אני חוזר בזכרוני לשנת אלף תשע מאות ששים ותשע.
שבילי הבטון של הכפר מובילים אותי אל קתרין.
|
הנמלים בנות לעם חרוץ. יהיה נכון לומר, כי יותר משחרוצות
הנמלים, נרצעות הן הנמלים.
הן מתוכנתות לעבודה אינסופית, עד צאת נשמתן. גם אם יבקשו לחדול
ממלאכה, הן אינן יכולות.
מסכנות הנמלים, טורים טורים הן מהלכות, נושאות בלסתותיהן קש,
זרעונים
|
שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום אל חלוני. אני כל כך
שמח לראות שהצלחת לצאת לחופשי מתוך כלא השיר של ביאליק.
|
|
|
אנשים ניתנים
להחלפה, תחתונים
לא! |
|
