|
 
"...נתגלגל רעם בקמרון השמיים העננים. מבית העולם
שלרגלי הגבעה, מן הקבר שרגליו ומתוך התמולים המתים
עלו אובות. ובוכה היה לא על רבו בלבד, אף על נפשו
בוכה היה, ועל אישה אחת שכמעט אין חיוך עולה על
שפתיה, ותינוקות חמודים שנמים היו בקרבת המקום, על
עם נרעץ ונרדף, על כל בני אדם, בכאבי נשמתם וגופם,
וחלומות שלהם ההולכים לעולמם."
(כעלה נידף - מילטון סטינברג עמ'391 סוף)
" תודה לכל מי שחשב מה השירים שלי אומרים
תודה לכל מי שאהב
ברגעים מתים
נזכר בכמה נגיעות
נזכר בריח
סופר עד עשר ומחליט
אני לא בורח"
(עברי לידר)
כותב מאותה סיבה שכולם כותבים:
"מי יתן אפו ויכתבון מילי
מי יתן בספר ויוחקו.
בעט ברזל ועופרת,
לעד בצור יחצבון.
ואני ידעתי גואלי חי
ואחרון על אפר יקום".
(איוב יט)
"הגם שבדור הזה הם מרשיעים אותי על תלונותי מי
יתן שיכתבון מילי. ומוסיף שמי יתן אשר מילי יוחקו
בספר. להיות לזכרון לדור הבא. ומוסיף מי יתן אשר
בעט ברזל ועופרת בצור יחצבון. כדי שישארו הדברים
לדור אחרון, ואז אני ידעתי בטח כי גואלי חי.
שימצא בעת מן העיתים איש חי בימים האלה אשר יקרא את
דברי ויגאל את דמי ויריב את ריבי להצדיק אותי. הגם
שהאחרון על עפר יקום. הגם שהאיש הזה יהיה מן הדור
האחרון שיקום עוד על עפר. על כל פנים בהכרח ימצא איש
בעת מן העתים שיקבל את דעתי ושטתי ויצדיק אותי עת
יקרא את דברי הכתובים על ספר ועל לוחות אבנים".
(פרוש המלבי"ם על איוב
יט 23-25)
ולקרוא תגובות ושאר ירקות כמובן שאשמח.
תודה שקפצתם.
אני (כלומר: הוא, הגוף ההוא, השלישי).
נשוי באושר ושמחה!!! (הערת אישתו המשגעת)
אם כל מה שצריך זה ישבן
אז אפשר להשקיע בישבן גם אם אתה קצת טיפש.
ישבן יש לכולם.
|
ויהי בששת אלפי שנים ואבוא אל הגולה, תל אביב, על נהר כבר.
ויפתחו השמים ואראה מראות אלוקים.
וארא והנה רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת,
ודממה
|
הוא החליט שהוא יעשה לזה סוף בעצמו. הוא לא יכול לשתוק יותר
כשהוא רואה את זה קורה מול עיניו לחבריו הטובים ביותר.
נכנס לחדרו התישב על מיטתו, שעליה הוא חושב את מחשבותיו
העמוקות ביותר, ותכנן תוכנית לסגירת חשבון.
|
אור הגיע משמי-קדם,
אופל משאול.
אור - לבן
אופל - דהוי, חסר כל צבע.
|
ההילה מתפוגגת
החיים מתקדמים
רעיונות מתלבשים בלבוש
|
לא החמצתי אף אחד,
את כולם ראיתי
נופלים
למרגלותיו.
|
איש כתב לי שיר היום, כך בתחנת רכבת.
איש פנה, סיפר, בכה, בלילה אפל תחת גשר
|
אם לומר 'יחד'
או להגיד 'איתך'.
אם לכתוב 'אנחנו'
או 'אני ואת'.
|
שוב בדרכים מהירות
עובר בכל מקום ולא נמצא באף אחד.
מוזיקה אתנית קצבית בעצמה גבוהה וחלונות סגורים
לבד.
|
בינינו שולחן
עולמות רחוקים
הרגשה חזקה
והמון חיבוקים
|
לא זקן
רק עייף
ממראם של עיניי
מליבי הרוגש שוב לשווא
|
לעולם לא תיפול אל תהום,
לעולם לא יחדור כדור
לליבך.
|
מעלה חיוכים בקרון הרכבת
מכל צליל, כל מילה וכל מה שממך
|
...מתוך לילה מסעיר
בו למדתי קצת על עצמי להאיר
בו הבנתי יותר מי אני ומי את
מה כולם מבינים ומה שרק את
|
ילד קטן אשר רץ אל אביו
בגעגוע עמוק ידיו אוחזות בו סביב
|
...ויש להם מחלוקת די גדולה
על מהויות ועל חיים
'קיומיות',
קראו לזה אכזסטנציאליזם.
|
גלים גלים, אזעק אליך.
גלים גלים, ארצה להתקרב.
בשפת הים כשאחזה פניך,
אבוש, אשפיל מבט ואסרב.
|
כל החלומות על ילדה מן הכפר
שניצוץ בעיניה אליך
|
היום לא נדבר
עם כל הכאב
לא נדבר
|
ברגשות משונים, לא מכיר, מפחד
שוב לראות, שוב לפגוש, להראות
|
כאן בעולם, כי הגיהנום בשיפוצים,
מתנגן לו ניגון בלי תווים או צלילים,
|
כנשר על גוזליו ירחם
כגל על פני המים יעופף.
כגל העוזב נחל
כנחל עוזב חוף
כמים העוזבים שמים.
|
זה הקול
שמרגיע אותך,
לא אני.
זה הכל.
|
צעד צעד, לאט, בנתיב כה חדש
לא מוכר, לא ידוע, מלא בחשש
|
הביטי החוצה, זאת כל שביקשתי.
גם אני מאמין בעמוק שבפנים.
את רגליך נקי על מרבד החיצון,
והבית השאירי נקי.
|
חרבה,
ואין מי שיזכור
למה ואיך.
|
מנסה להוציא
וחופר מסביב
ונוצר לו מבצר
המגן שוב עלי.
|
שברי זכרונות
מלטשים את חיי
|
מבין שלא תכתוב שוב לעולם
על דף חלק
את ההבדל בין הכחול והלבן
את הבליטה והשקיעה של הנייר
לא תראה שוב לעולם.
|
הקשבתי לקולם ורציתי להיות שם,
רציתי לבכות ביחד איתם.
ידעתי שליבם בוכה כבר שנים,
ואני כאן מולם קר וקודר.
|
בבואי אל החוף
והים שוב בורח
ברצותי את שמותינו לכתוב על החול
|
כשכולם יסתכלו ואף אחד לא יראה
שום מקום לא בטוח וגם לא יהיה
אז תבין בודאי שאינך כאן לשוא
המציאות שואפת לראותך שוב ניצב
|
אתמול זו הבטן. היום ראש ואף.
מחר, מי יודע. שלשום הזנב.
|
מי שמך עיניים לראותם
בבכים
מזילים דמעה יקרה
ברגעם הנורא.
|
למה הדממה אשר נובעת מהפחד.
למה השתיקה שלי אינה אומרת סוד.
למה שוב לבד מול עט נייר ומים.
למה צבע של אפור צובע את הראש.
|
חשוף לעין כל
הפקוחה מלמעלה
ודמיונות השווא
מתבהרים בערפל.
|
לא עצוב לי יותר, רק רציתי שתדעי.
אני יודע שלא התכוונת, ואפילו אהבת אותי.
|
מעשה בזוג
חכמים הם השניים
שגלגלים איטיים
ייאשום כבר בינתיים
|
בלבול, חשש, חלל.
לב פועם לפתע ומחסיר וחוזר.
קצת חוסר הבנה.
קצת ריחוק שמעיק עד לפינה הקטנה ביותר שבתוכך.
|
ופעמים שרצוני כה עז
לצאת ממני
לעמוד מולי,
מולך.
|
זה סיפור שגדל לו עם ילד קטן
מעולם רק קיבל, לעולם לא נתן
התרגל הילדון רק לקחת תמיד
ועשה גם טובה עם 'תודה' נימוסית.
|
על מי הגב
של המדבר
ואין בו צל
|
מוזר הוא הקוסם וזר הוא לכולם
וזר אף לעצמו אל מול מראה
|
בחיי היום-יום, אין מקום ואין זמן.
מחשבות חשובות מונחות שם בצד.
ההמון הסואן לא נותן לי מרגוע,
ורק כשישן יש לי זמן ואין רוע.
|
מכרסם שוב בך
כמו היית רחוק
|
אביט פנימה ואבדוק את אני,
לא מול מראה, לא מול קיר,
לא מול המון המביט בי.
|
כצור חלמיש ניצבת,
עיניים רכות נועצות מבטם.
צועדת עוד צעד אליך,
מביטה בעיניך ותרעד.
|
מזה חודשים לא ראיתיך, לא נגעתי בגופך,
והעולם ממשיך, ממשיך, לא יעצור בגלל לכתך.
תמיד, תמיד הייתי בא, אם משום צער, אם שמחה.
כיום לפתע כה רחוק, כבר לא נראה שיש קרבה.
|
בראותי את ליבך
ומחשוף בפנייך,
לטיפה או דקירה
בליבי את נגעת.
|
מחפש במקומות לא נכונים, ללא מפה.
במקום לשתוק ולחפש קצת את עצמי.
|
נסיכי הטומאה והטוהר,
מהלכים בתוכי, בליבי.
שם עמוק יתערבו בלי מרגוע,
לא יניחו רוחי.
|
נפלאת ממני אלוהי.
נפלאת.
ניסיתי ושבתי וניסיתי
אף עד הרעלת נשמתי.
|
אלוהי הרוחות והשדים
אלוהי האלוהים
מהי גדולתך
מהו כוחך
|
לוקח סיכון בלי לחשוב פעמיים,
רק בגלל סקרנות מיותרת כל כך.
ומשפיע, בלא שום רצון, גם עליך,
ואת מביטה בו כמו במלאך.
|
מצד אחד רוצה להוציא.
מצד אחר מפחד לקבע.
מצד אחד רוצה לבטא.
מצד אחר מפחד להנציח.
|
מביט בעיניך ואינני רואה
לא את מילותייך
לא את שאני רוצה
|
בשניה שאחרי כשהבנת שכבר
אין סיכוי לחזור וקרב המחר
|
חשבתי תבין,
טעיתי, תמיד.
רציתי אותה,
קניתי צמיד.
|
חטאתי עוויתי ופשעתי
מיום היותי על האדמה עד היום הזה.
|
חטאתי עוויתי ופשעתי
מיום היותי על האדמה עד היום הזה.
|
פתע כילד ופתע כאיש
עיניו בעיניך, מבין ומרגיש.
דרך נחסמת, ולפתע עיקול
ומדרון ארוך וחלק ותלול
|
על דשא ירוק
מול ים סוער
ורוח קרה
זוג מתיימר
|
ניצב למול אש
מתקרב ונוגע
וכל כך רוצה
וכל כך יכול.
|
ניצב למול אש
מתקרב ונוגע
וכל כך רוצה
וכל כך יכול
|
שוחה לה ושטה כדולפין על פני ים,
עזה כנמר, בלבושה הלבן.
|
שוב אני מחפש אותך,
שוב לא מוצא,
שוב אני רוצה,
שוב זה לא יוצא,
שוב אני לבד,
שוב את לא איתי,
שוב אני ממשיך ללכת לבדי.
|
זה שעה ארוכה
שחושב ודואג
איך תמשיך שוב לצעוד
וכבר בפסגה אתה עומד.
|
אז ישיר ויפרח
ויביט לשמים
אהבה עצומה מליבו אז תפרוץ
|
שוב כותב לעצמי
אנחת רווחה
בין קירותיו של ליבי
רק אני כאן נראה
|
תודה לאחים וגם לאחותי,
בעיקר על חישול סף התעצבנותי.
תודה לבמה חדשה שקראו רבים מכתבי,
בהחלט סבלנות ראויה למדי.
|
קיבלתי מכתב, בצבעים רגילים
מעטפה לבנה, בכחול המילים
|
פונה אליך מרצון, לא לבכות אני בא.
לא להתנצל, לא לבקש מחילה.
סלח לי רק לרגע, עשה טובה קטנה.
|
תצא נפשי אל רחוב העיר, אל היום יום.
תצא נפשי, תכלה, בהביטה שמימה.
אקרא בקול, אזעק, אל אלוהי.
|
זו לא את, לא אתן, משהו בתוכי, לא סגור, לא ברור וכואב.
אף אחת לא תפתור את סודות קיומי, את החוסר, הריק שבלב
|
נטעת בנו, בני האדם,
את השאיפה אליך
|
הוא פנה אלי בהצעה שהרגשתי שכדאי לי לחתום עליה. זה היה מן
הסכם מוזר כזה שנהיה שותפים מעכשיו בכל מה שקורה בחיים שלי.
בהתחלה כולם אמרו לי שאני סתם אדיוט, שאני מוכר את החופש שלי,
שאני לא אוכל לעשות שום דבר בעצמי ואני לא ארגיש חופשי יותר
בחיים.
|
שמעתי קצת סיפורים מכל מה שהולך שם, אחר כך, לכל מי שבא לשם.
בהתחלה לא האמנתי אבל אחר כך נעשיתי מודאג. זה נשמע לי לא בסדר
להריץ מולי את כל חיי כמו בסרט ולהראות לי את כל הפשלות שלי.
כאילו שלא הייתי שם בעצמי.
|
כאילו שום דבר לא חשוב. מצידי יכול ליפול בניין, בתקווה שלא
יהי שם איש, כדי שבאמת לא יהיה לי על המצפון, למרות שגם הוא מת
מזמן. השמש יכולה לעלות פתאום בין הכוכבים או לעשות מלחמה עם
הירח, לא אכפת לי.
|
"אני יודעת עם מי אני רוצה לחיות, עם מי אני רוצה להקים בית
ולגדל ילדים. עם מי אני רוצה לחלוק את חיי".
המילים הללו עוד מהדהדות באוזני.
|
פצמ"ר נורה לכיוון... אין נפגעים.
רימון הושלך... אין נפגעים.
מטען התפוצץ בסמוך... אין נפגעים.
נסיון חטיפה מטרמפיאדה... אין נפגעים.
|
"אבל עם האהבה אפשר להתגבר על הכל", אמרה וחיכתה לתשובה חיובית
ממנו. היא רצתה כל כך לשמוע אותו אומר לה שהוא מאמין באהבה
יותר מבאלוהים, אבל הוא שבקושי האמין באלוהים, ועל אהבה הוא לא
ממש שמע עד אז, לא ממש האמין בה.
|
נוסע במהירות של כשמונים קמ"ש, דבר שהיה יוצא דופן להרגלו
הרגיל, החל לחשוב לעצמו. תמיד היה מהממהרים שחייבים להגיע
ראשונים ואכן עשה זאת תמיד והגיע ראשון. אך לא הפעם, הפעם נסע
לאט לאט ובנתיב הימני
|
שונא את הפחד
את החשש מפניך.
ההתנהלות מיראה.
|
באיזשהו גיל, כאילו כבר גדול, רק כאילו. העצב חודר ומחלחל כמו
בילד קטן שנפגע מחבר. אפשר להתאפק רק עוד קצת, לא יותר. הבכי
יפרוץ ויצא לעולם, אבל, רגע. אסור לי.
|
מגע של יד קטנה ממשמשת את כפות ידיך, יד ביד כך תלכו. אין, ולא
יכול להיות משהו יותר מתאים וטוב מאשר היד הקטנה הזאת שנאחזת
בך לעזר.
|
מדמיין לעצמי את פרצופו כעת,
בעודי את עושה את אשר אני עושה.
מדמיין את עינייו הדומעות
ויודע שאכן כך הוא.
|
אני לא אוכל להגיע למקום שבו קבענו לשבת על כוס קפה.
אני לא אהיה זמין בטלפון הנייד.
אני גם לא אענה בטלפון בדירה.
לא תפגשי אותי על חוף הים בשעות הלילה המאוחרות.
לא ארוץ לפנות בוקר על גדות הירקון.
|
בצומת דרכים אחרת
לא בין הטוב לטוב
ואולי אף בין רע לטוב.
בין נוח לרצוי.
בין צריך לרוצה
|
רק לשבת ולנסות שלא לבכות. ההמון חוגג סביב ואתה לבדך, נאבק
בדמעות שרק לא יתפרצו בעוד רגע. מנסה להסוות מחנק בגרון.
|
האמת היא שלא ממש הסתדרנו יחד כל הזמן,
זה נעשה מעיק בשלב מסוים,
כבד מידי.
כאילו יותר מידי זמן ביחד,
חיפשנו חופש.
|
שוב הוא שומע את הצליל הזה.
מסביבו הכל רגיל לילד בגילו. קירות הבית נצבעו לא מזמן מחדש
|
המאמר מבוסס על המשפט שנוהגים לצטט בשמו של פרידריך ניטשה:
"אלוהים מת".
האם ניטשה אמר זאת? למה התכוון? למי? ועוד... כל זאת נברר
בדקותיים אלו.
|
(מחזה בשתי מערכות)
"החיים הם סוד התנועה בין המוות והחידלון אל עבר החיות האין
סופית והבלתי מתפשרת שבנו"
|
באמצע שום מקום
עוד ילד בורח,
ממשהו גדול יותר
ומנצח.
|
אל הארכיון האישי (72 יצירות מאורכבות)
|
|
מרינה זה לא סוג
של נמל?
אפרוח ורוד
מסתלבט על מרינה |
|
