|
איה פלוטו
 
22/07/07
איה: "תו תו תו תו שהקצינים ימותו."
אני פותחת את התיק ומחטטת בו עד שאני נתקלת בפלאפון שלי. מבט
מהיר במסך גורם ללב שלי לדפוק מהר יותר. השם שלך, תמיד גורם
ללב שלי לדפוק מהר יותר. אני עונה ומצמידה את המכשיר לאוזן
הימנית שלי. מרגע שאתה מדבר, הקול שלך הוא הדבר היחיד שאני
שומעת.
|
כי אם אני אהיה עכשיו עם מישהו אחר, יכול להיות שהוא ירצה
להיות איתי ויחבק אותי, אבל הוא לא יידע שאני לא אוהבת בצל.
הוא עלול אפילו להציע לי בצל ברצינות, או לאכול בצל כשהוא
איתי, או לאפות לי פשטידת בצל לכבוד היומולדת.
|
אני חוזרת למיטה, נשכבת עם הפנים לכיוון הצד שלך, ומתבוננת בך
לא ישן שם. אני מתבוננת בך לא ישן שם, עד שכל החורים שפערת
בלכתך מתאספים על החזה שלי וחונקים אותי ממש.
|
אוושת רוח קלה פורטת על מיתרי קרן אור
חיוך בהיר שלך
ליטף
|
פוחדת ללכת לישון
ולהתעורר לבדך
|
בנסיעה לילית
בין אורות צהובים
העיניים שלי משתקפות בחלון
|
העולם עצר בכובד
בפרצה בה הוא הוזמן
|
אמש קיפלת כיפה של שמיים
אלפי כוכבים עטופים בשחור
|
כמו פעם
חוזרת
להיות ילדה קטנה
|
כשהוא לא שם
רודפות אותה המחשבות
|
וככל שמיששתי את המילים
הקרות
גאה בי הדחף להראות לך -
|
אני מרגישה את זה מתקרב אליי, אבל אני כבר לא מסוגלת להתחמק.
האצבע שלי, שנוגעת בעדינות באוזן שמאל, חוזרת אל העיניים שלי
אדומה. דם.
|
אחרי המבחן, כפות הרגליים שלי לוקחות אותי אל הבית שלך.
אני מתיישבת בין הבניינים הסוגרים על ספסל ומחכה לך.
אני אוהבת אותך, אני אומרת לך כשאתה בא.
|
בתוך כף היד שלי מונחת ידו, קטנה וקרה. אני יודעת שהוא צריך את
שנינו, אני יודעת שאין לו טעם בלעדיך. אבל את שנינו עזבת, על
שנינו וויתרת, ואני לא מסוגלת להשאיר אותו לבד.
בלילה אני לא מסוגלת להירגע מרוב בכי.
|
כמה שאני שונא אותה בדרך הביתה. כמה שאני שונא אותה. שונא.
אין אבן ברחוב שאני לא בועט בה, גבעול שאני לא שובר, עלה שאני
לא קורע...
תראי מה עשית ממני אני לוחש. תראי מה גרמת לי לעשות.
|
והוא. אני כל הזמן חושבת עליו. על איך שהם ראו אז את הסרט
הגרוע ההוא ואחרי זה לא דיברו שבוע שלם, ובסוף היא החליטה שהיא
כן רוצה, ושאלה אם היא יכולה לשים עליו ראש. ובדצמבר אחד הם
שכבו.
|
|
|
"מה ששלי, שלי
מה ששלך, שלי"
סטאלין - תאריך
לא ידוע |
|
