[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המעריכים את איילת קלוזנר
ילידת 84' מבאר שבע.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
ואתה מנשק אותי ברוך מהול בכאב על השפתיים, ודרך עיניי העצומות
אני חשה את המבט שלך. ואתה מביט בי כמו שתמיד רציתי.
אתה יורד אל עבר הצוואר שלי ואני מרגישה את הלשון שלך מרפרפת
על העור שמכסה את קנה הנשימה שלי, והמגע הזה כאילו מנקה אותי
מבפנים ופעם ראשונה אני

"אני יוצאת עם מישהו, סטודנט, עתודאי" אמרתי לו, כשהרגשתי את
היד שלו מלטפת את הירך שלי. "זה רציני?" הוא שאל, בלי להסיר את
היד, ואני עניתי "נראה לי שכן, אנחנו ביחד כבר חודש וקצת
וזורמים עם זה". חשבתי שזה יגרום לו לקחת את היד, אבל טעיתי.
הוא המשיך ללטף אותי

היא אחזה בידו מובילה אותו בשקט לתוך סלונה החשוך.
היא לחשה לו שישמור על השקט. הוא לחש בתגובה: ילדה את מטורפת,
למה לשחק באש?
היא לא הגיבה היא בהתה לתוך עיניו החומות, אחזה בצווארו כאילו
אם רק תשחרר אותו מאחיזתה היא תיפול ולא תשוב לראותו לעולם.

הוא הסניף לקרבו את ריחות המטבח והתמוגג מריח העגבניות
המתבשלות. היא נזכרה איך פעם היה מתמוגג מהריח שלה, ריח שטען
שגרם לו להתאהב בה, ריח שהגדיר בתחילת אהבתם כריח של סיגריות
ובושם, ריח שמאוחר יותר מחק במו ידיו עת שכנע אותה להיפרד
מהסיגריות ולהפוך כולה לבושם.

לילות ארוכים בלי שינה מנסה להבין מה הדבר הזה שמונע ממני
להירדם. נאלצת להכיר פעם אחר פעם בעובדה שכנראה זה בחור שיאהב.
לא מסוגלת להירדם בלי לנהל במוחי שיחה דמיונית עם מישהו שאוהב
אותי ודואג לי ובעיקר מחבק אותי כשאני ישנה.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
האומללות זה משהו שהרבה יותר קל לחיות איתו מאשר עם האושר.
כשאתה אומלל אתה מרגיש בטוח בתוכך. אינך מפחד מהעתיד כי את
האומללות בניגוד לאושר אתה לא מפחד לאבד. כי על האומללות אין
צורך לשמור. כי בתוך האומללות אתה יכול להיות הכי מוקצן,
מטורף, משוגע, הכי שאתה

אני מאמינה שהנפש של כל בן אדם עשויה מפיסות קטנות. לאחד יש
פיסה של מוזיקה, לשניה זה ציור, ואצלי בין כל שאר הפיסות, ליד
הפיסה היהודית והפיסה הציונית, נמצאת לה פיסה קצת שחורה, קצת
קרועה והרבה כואבת, הפיסה של השואה.

כולם אומרים לי כל הזמן שאני צריכה להיות מאושרת.
הרי יש לי הכל, משפחה אוהבת, בריאות, כסף, ציונים, חברים, אז
מה אני בכלל מעיזה להתלונן?
אבל הם רק לא קולטים שכל זה לא מחפה על הריקנות שבפנים.

אני רוצה לצאת לרחוב, לחוש את העם, לצעוק איתו את צעקתו, לשנות
סדרי התנהגות ומחשבה, להפוך כל אבן בעולמנו עד שתהיה יציבה
ומונחת במקום שהכי מתאים לה, המקום בו הצדק מורה שהיא צריכה
להימצא. אבל אני מרגישה שאין לי על מה למחות. אני מרגישה שאני
מה שצריך למחות עליו

אם נרד לפרטים הקטנים נוכל להבין שזאת לא הבגרות הקרבה שמטרידה
את מחשבתי, אלא התהייה אם לבגרויות האלה תהיה בכלל ממשות. אם
בכלל יהיה לאן להמשיך כאן, אם בכלל אוכל לבחור לעצמי דרך חיים
עצמאית או שמא אאלץ בעל כורחי להישאב גם אני אל תוך קולקטיביות
של מצב חירום.




אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
אני מפהק וזה
אומר משהו


תרומה לבמה





יוצר מס' 382. בבמה מאז 14/12/99 18:51

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאיילת קלוזנר
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה